ביאור:דרשות המסתמכות על נימת הדיבור
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
רוב הדוגמאות ע"פ הרב ראובן מרגליות, "מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו יז", עמ' פד-פז.
חז"ל לימדו בעל-פה, וללימוד בעל-פה יש יתרון אחד חשוב על הלימוד בכתב - כשמלמדים בעל-פה אפשר להעביר מסרים על-ידי שפת הגוף והקול. בעזרת שינויים בנימת הדיבור אפשר להטעים ולהדגיש מילים או אותיות, דבר שקשה לעשות בכתב. הנה כמה דוגמאות.
א. דוד המלך אמר (תהלים ס יב): "...וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ", וגם בר-כוכבא אמר כך "ולא תצא אלהים בצבאותינו", אלא שדוד אמר את הדברים בנימה של תמיהה ושאלה "מדוע אינך עוזר לנו ואינך יוצא בצבאותינו?" ובר-כוכבא אמר את אותם דברים בנימה של זלזול "אין לנו צורך שתצא בצבאותינו, אל תעזור ואל תפריע" (ראו תלמוד בבלי גטין נט.).
ב. הנביא זכריה אמר (זכריה י ב): "...וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ...", והאמורא שמואל השתמש במשפט זה בשתי דרכים שונות - כשהיה חולם חלום רע היה אומר אותו בנימה של קביעה, וכשהיה חולם חלום טוב היה אומר אותו בנימה של תמיהה "וכי החלומות שווא ידברו?!" (ראו תלמוד בבלי ברכות נה:).
ג. הנביא יחזקאל אמר לארץ ישראל (יחזקאל כב כד): "אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא, לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם", וחכמי התלמוד נחלקו בפירוש הפסוק: לדעת רבי יוחנן יש לקרוא אותו בתמיהה "וכי את ארץ לא מטוהרה? והרי אפילו בזמן המבול לא ירדו עלייך גשמים ולכן לא נטמאת בגופות המתים!" ולדעת ריש לקיש יש לקרוא אותו בניחותא "אכן את ארץ לא מטוהרת. וכי לא ירדו עלייך גשמים במבול שהרגו את תושבייך וגרמו לטומאת מת?!" (ראו תלמוד בבלי זבחים קיג.).
ד. הנביא יחזקאל אמר לעם ישראל (יחזקאל כ כה): "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם", וחז"ל דרשו " "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר" "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם" " (מגילה לב.) , נראה שהם התכוונו לרמוז, שיש לקרוא את הפסוק בתמיהה "וכי נתתי להם חוקים לא טובים?! ומשפטים לא יחיו בהם?!" אך מי שקורא את הכתוב בלי לשים לב לנימת הדיבור, מבין שהחוקים אכן לא טובים, ואכן החוקים שמתקבלים מדבריו אינם טובים...
ה. בשני מקומות בתורה מתוארת שאלה ששואל הבן: (שמות יב כו): "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם ?'", (דברים ו כ): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר 'מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם ?'". חז"ל (בהגדה של פסח) פירשו שהבן הראשון הוא רשע כי אמר "לכם - ולא לו", אך גם הבן השני אמר " אתכם - ולא אותו"; וייתכן שההבדל ביניהם הוא בהדגשה - הרשע הדגיש את המילה "לכם" והחכם הדגיש מילה אחרת.
ו. כתוב בתורה (ויקרא יא כט): "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ...". "נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לדם השרץ שהוא טמא? עיקם פיו רבי אלעזר בן רבי יוסי, ואמר וזה לכם הטמא. אמר רבי שמעון: מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה" (בבלי מעילה יז.) . ייתכן שהכוונה, שרבי אלעזר עיקם את שפתיו כדי להדגיש את האות ו, המציינת ריבוי (לא רק בשרו של השרץ טמא אלא גם הדם שלו), וכך העביר את המסר בקצרה ובתמציתיות.
ז. כתוב במשלי משלי כד יז: "בִּנְפֹל אויביך[אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" ( פירוט ). ובמסכת אבות, המביאה את דברי חכמתם של חכמים מימי המשנה, כתוב "שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (אבות ד יט) . וכבר תמהו מפרשי המסכת, מדוע נאמר "שמואל הקטן אומר" והלא כבר שלמה המלך אמר כך? ומה חידש שמואל הקטן? וייתכן ששמואל הקטן, כשציטט פסוק זה, הדגיש מילה אחת - את המילה "והשיב". כך הדגיש, שכאשר אדם שמח בנפילת אויבו, הוא לא רק גורם לכך שה' יפסיק לכעוס על אויבו, אלא גם גורם לכך שכעסו של ה' יעבור אל האדם השמח עצמו, כלומר שמחה לאיד אינה רק חטא בין אדם לחברו אלא גם חטא כלפי ה'.
ח. עוד כתוב במשלי (משלי ד כד): "הָסֵר מִמֶּךָּ עִקְּשוּת פֶה, ולְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמְּךָ", ובתלמוד ישנן שתי הלכות שהנימוק עבורן הוא "דאמר רב אסי: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך" ( פירוט ), וגם כאן שאלו המפרשים (ראו למשל תוספות על כתובות כב:) מדוע נאמר "אמר רב אסי", והלא זה פסוק מפורש? וייתכן שרב אסי, כשציטט את הפסוק, קרא אותו בנימה שהוסיפה לו משמעות חדשה: בנוסף למשמעות הפשוטה, שאדם צריך להיזהר בעצמו שלא לדבר דברי עיקשות ולזות על אחרים, הוסיפה קריאתו של רב אסי משמעות נוספת, שאדם צריך להיזהר שאחרים לא ידברו עליו דברי עיקשות ולזות, כלומר שלא לעורר חשד ( פירוט ).
ט. בועז אמר לרות (רות ב יב): "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו", ובמדרש אמרו "ישלם ה' פעלך... - אמר רב חסא: אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות רבה ה) , ושוב לא ברור מה מוסיפים דבריו של רב חסא, וייתכן שהוא הדגיש את המילה "אשר באת ", כלומר, שלא רק הכרת בה' באופן תיאורטי, אלא גם מיהרת ליישם את ההכרה שלך ובאת להתגייר (ראו יבמות מח.) .
י. ישנן הלכות ואגדות התלויות בנימת הדיבור, למשל:
- אם אדם שאל את רעהו "האם מותר לי להכות אותך ואהיה פטור מתשלום?" והוא אמר לו "כן", ייתכן שלמרות זאת יהיה חייב בתשלום, כי ה"כן" נאמר בתמיהה: "יש הן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהן" (רבי יוחנן, בבלי בבא קמא צג.) "אי אמר בניחותא או בתמיה" (רש"י שם) .
- רבי אלעאי מספר ששאל את רבי יהושע הלכה, ואז הלך וסיפר לרבי אליעזר, ורבי אליעזר אמר "הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני" (פסחים לח:) . יש אומרים שאמר לו בניחותא "אכן, צדק רבי יהושע, נזכרתי שזו ההלכה למשה מסיני", ויש אומרים שאמר לו בתמיהה "וכי דבריו של רבי יהושע הם הלכה למשה מסיני?! וכי אין הוא צריך להביא טעם לדבריו?!".
- "התם נמי מוריא ואמרה: בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא" (בבלי חולין ו:) , יש שפירשו בניחותא "היא אומרת: התלמיד יאכל אוכל חם ואני אוכל אוכל קר" (רש"י) , ויש שפירשו בתמיהה "וכי התלמיד יאכל חם ואני אוכל קר?! והרי אני טרחתי והכנתי את האוכל!" (ר' מנחם, תוספות) .
- "אבא לא שיער בארבעים ושבע ואני אשער בארבעים וחמש" (בבלי חולין צח.) : רש"י הביא שני פירושים, בניחותא או בתמיהה.
- ועוד הרבה.
יא. ישנן דוגמאות בתלמוד לשימוש בשפת גוף כדי להסביר הלכות, למשל:
- "אחוי ליה רב איפוך" (שבת סו.) ,
- "אחוי ליה בידיו משום מכה בפטיש" (שבת קכ:) ,
- "אחוי לי בידיה" (בבא בתרא קנב:) ,
- "ומחוי רב עליה" (זבחים סח:) ,
- "ואחוי ליה רב בידיה קבוטל" (בבלי יומא יט:, ירושלמי יומא א ו) ,
- "ר"י הוה יתיב קמיה דר"ז, (קלט חלוקו ושאל): הכי מאי? אמר לו: אסור, (שוב קלט חלוקו באופן אחר ושאל) והכי מאי?" (שבת קמז.) ,
- "שניא ליה ידיה, אמר לו: הכי מאי?" (שבת קמח.) .
יב. זו גם הסיבה שחז"ל במקומות רבים שינו מלשון הכתוב ואמרו "בל" במקום "לא", כדי שיהיה ברור שהכוונה לשלילה ושלא יתחלף עם המילה "לו", למשל:
- "בל תשחית" (שבת קכט.) ,
- "בל תוסיף ובל תגרע" (עירובין ק.) ,
- "בל יראה ובל ימצא" (פסחים ה:) ,
- "בל תותירו" (פסחים כח.) ,
- "בל תאכלו חמץ" (פסחים כח:) ,
- "בל תאחר" (ראש השנה ד.) , "בל תקיף" (קידושין כט.) ,
- "בל יחל" (נדרים ג.) ,
- "בל תעשוק" "בל תגזול" ו"בל תלין" (בבא מציעא קיא) ,
- "בל תקריבו", "בל תקדישו", "בל תשחטו", "בל תזרקו", "בל תקטירו" (תמורה ו:) , ועוד,
- "שכל אלה הם שרידי לימודם על-פה, שדייקו בלשונם בכדי שלא להחליף "לא" ב"לו"."
ראו גם דרשות שהשתבשו בגלל שלא היה ניקוד .
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-04-28.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/nima