ביאור:בראשית מב לח
בראשית מב לח: "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מב לח.
לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם[עריכה]
בְּנִי [עריכה]
בנימין הוא בני ולא אחיכם. אני האחראי עליו ולא אוותר.
עִמָּכֶם[עריכה]
יעקב הבין שהשליט דרש שכל האחים יבואו עם בנימין. יעקב בכלל לא הרגיש שראובן דיבר ביחיד, ורוצה ללכת מיד. יעקב עונה כאילו שכולם יחד צריכים ללכת מחדש למצרים כאשר הם רק שבו עם אוכל, ואסור להם לקנות עוד אוכל כל כך מהר.
יעקב מפריד את בנימין מאחיו. בנימין אינו חלק מהעם שלהם, עמכם (שינוי של הניקוד). יעקב העניק לבנימין גדולה על האחים.
כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר[עריכה]
רק לפני רגע הוא אמר "יוֹסֵף אֵינֶנּוּ" (ביאור:בראשית מב לו), כאילו שיוסף לא מת אלא רק איננו. אבל עכשו הוא חוזר להכריז בפרוש שיוסף מת. יעקב לא מסוגל להבין איך יוסף לא ינסה לשמור על קשר איתו ולבקר או לשלוח מכתב, אפילו אם הוא עבד. יעקב בטוח שיוסף מת.
יעקב אומר לבניו על בנימין: והוא לבדו נשאר לי. יעקב כאילו מעליב את בניו ואומר להם: אתם לא חשובים בעיניי. יעקב היה צריך להוסיף: 'רק הוא לבדו נשאר לי מרחל'.
לא ברור למה בנימין היה כל כך חשוב ליעקב. לא ברור למה רחל היתה כל כך חשובה ליעקב. אלוהים לא הבטיח לרחל שזרעה יהיה כחול אשר על שפת הים. קשה להבין את האיש הזה שזכה להקרא ישראל וכולנו בניו.
יעקב היה יכול לסרב לתת לראובן לקחת את בנימין למצרים, בלי להעליב את בניו. אולם הבנים לא יכלו להתלונן כי הם אלה שגרמו ליוסף להעלם.
וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ[עריכה]
האם האסון הוא רק 'בדרך' למצרים וחזרה, משודדים ורוצחים, או הדרך כוללת גם את השהייה במצרים, עם השליט המשונה?
יעקב חושב על יוסף שקרה לו אסון בדרך לאחיו, והוא חושש שדבר דומה יקרה כאן, למרות שהצרות של יוסף לא היו בדרך מחיה רעה, אלא כאשר הוא מצא את אחיו.
סביר שיעקב מתכוון לכל 'הדרך' – מהרגע שבנימין יצא עד שבנימין יחזור.
וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה[עריכה]
יעקב מביע את רגשותיו, ובמילים האלה ישתמש יהודה לשכנע את השליט לרחם על בנימין ויעקב: "וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (ביאור:בראשית מד כט). יהודה הקשיב, זכר וציטט את יעקב. עוצמת המילים שברה את התנגדותו של יוסף. הוא נוכח שהעונש הושלם והגיע הזמן להתגלות.