ביאור:בראשית לא יט
בראשית לא יט: "וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לא יט.
ראו רחל גנבה את התרפים - אולי משום שרצתה לעבוד את ה' באמצעותם
וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ[עריכה]
תוכנית הבריחה[עריכה]
- יעקב עבד כבר 6 שנים "ויִַּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, ויְַהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת ושְּׁפָחוֹת ועֲַבָדִים וגְּמַלִּים וחֲַמֹרִים" (ביאור:בראשית ל מג).
- יעקב ראה את פני לבן "כִּי אֵינֶנּו אֵּלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם" (ביאור:בראשית לא ה), וגם שמע את המירמור של בניו של לבן: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינו,ּ ומֵּאֲשֶׁר לְאָבִינו עָּשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶהּ" (ביאור:בראשית לא א) והבין שחייו בסכנה.
- אלוהים אמר ליעקב: "שׁוב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ ולְּמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (ביאור:בראשית לא ב). אומנם אין תאור מדויק מתי על יעקב ללכת, אבל יעקב שמע שעליו לצאת בזמן הקרוב. יעקב לא היה רודף בצע, אלא הסתפק בעושר שבידיו וכאשר אלוהים הודיע לו שהוא חייב לצאת הוא לא התוכח.
- יעקב הזמין את נשותיו מהבית לשדה כדי לשוחח בחשאי: "ויִַּשְׁלַח יַעֲקֹב ויִַּקְרָא לְרָחֵל ולְּלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ" (ביאור:בראשית לא ד), כאילו שבגלל העבודה הרבה הוא רצה את נשותיו לידו, למשכב, וקיבל את הסכמתם לבוא איתו: "וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה" (ביאור:בראשית לא טז). יעקב יצר תקדים והרגיל את לבן ובני ביתו, שנשותיו וילדיו מבקרים אותו בשדה עם הצאן, למספר ימים. הכתוב מתאר שיעקב עזב מיד; אבל הן הרי רחל היתה איתו, עם הצאן, ולא יכלה לקחת את "הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". מכאן שנשותיו חזרו הביתה והוא חיכה לזמן המתאים.
- יעקב מיקם את צאנו קרוב יותר לכנען, ובמרחק שלושה ימי הליכה ממחנה לבן.
- יעקב חיכה לאביב ולתקופת גזיזת הצאן. בזכות זה קרו מספר דברים: היתה סיבה לנשותיו לבקר אצלו ולחגוג איתו, לבן יצא לצאנו ולא היה בבית, לבן ואנשיו עבדו קשה בגז והתעיפו, לבן חגג במאכל ובמשתה וייתכן שלבן היה שיכור ולא היה יכול לפעול מהר, לבן היה חייב להשאיר חלק מאנשיו לשמור על הצאן והצמר שנגזז.
- בשנה השישית להסכם, רוב צאנו של יעקב היו בוגרים צעירים, בני 4-2 שנים במירב כוחם, ויכלו לנוע מהר במסע לכנען.
- יעקב חיכה שלבן ילך "לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ". כך לבן היה עסוק מאוד, הוא היה במרחק של שלושה ימי הליכה עד ששליח יבוא ויגיד ללבן שיעקב ברח, ואז לבן יתקדם שלושה ימים עד שיגיע למקומו של יעקב כדי לוודא שאכן יעקב ברח, ולהמשיך בעקבות יעקב, הן השליח לא אמר לאן יעקב ברח. ראו את עצתה הטובה של רחב למרגליו של יהושע: "ותַֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכו,ּ פֶּן יִפְגְּעו בָּכֶם הָרֹדְפִים, וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר תֵּלְכו לְּדַרְכְּכֶם" (יהושע ב טז).
- כדי שצאנו ינוע מהר יותר במדבר, יעקב גזז את צאנו, ומכר או השאיר את הצמר ללבן, במטרה שלבן יבזבז זמן לאסוף את הצמר, וישאיר שומרים וכך לבן יקטין את צבאו, וייתכן שלבן יוותר על המרדף.
- יעקב השיג יתרון של 6 ימי הליכה, ואכן יעקב הגיע להר הגלעד, שמצפון לכנען, לפני שלבן השיג אותו בגלעד.
- ייתכן שיעקב "תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר" (ביאור:בראשית לא כה), וחיכה ללבן ולא נכנס לכנען עד שלבן יבוא אליו.
וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ[עריכה]
הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ[עריכה]
כנראה היתה פינה בביתו של לבן שבה עמדו הפסלונים של אלוהיו לשימוש כל בני המשפחה. הפסלונים לא ניתנו במתנה לרחל, והיא לא החזיקה אותם בחדרה. כאשר הפסלונים נעלמו דווח הדבר ללבן. לא ברור אם לבן חזר לביתו, למד שהתרפים נעלמו או שהודיעו לו והוא רדף אחרי יעקב ישר מעדרו. כידוע רחל אמרה ליעקב "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ביאור:בראשית ל א), ויעקב כעס וענה "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (ביאור:בראשית ל ב). רחל לבטח התפללה לאלוהי יעקב, אבל אלוהים לא זכר אותה. אלוהים חיכה כשש שנים עד שהשפחות, בלהה וזלפה, יעשו ילדים ליעקב, ועד שחוזה העבודה של יעקב, ברחל, כמעט יגמר לפני שרחל נכנסה להריון. סביר שרחל התיאשה מאלוהי יעקב הכועס עליה, והיא התחילה להתפלל לתרפי אביה, והנה להפתעתה היא בהריון. אין ספק שרחל האמינה שהתרפים עזרו לה, וכיוון שהיא רצתה עוד בנים, כדבריה: "יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר" (ביאור:בראשית ל כד), היה חשוב לה לקחת את התרפים כדי שהם יעזרו לה בעתיד בשנית. כאשר לבן הבין שרחל יושבת על התרפים, הוא הבין שהיא יצאה מרצונה החופשי ושהיא רוצה עוד בנים מיעקב, ולכן הוא וויתר לה על תרפיו ונפרד ממשפחתו בשלום. לא נאמר שיעקב עשה ברית מילה לילדיו כפי שאברהם עשה ליצחק (ביאור:בראשית כא ד), או משתה גדול ליוסף כשם שאברהם עשה משתה בגמילתו של יצחק (ביאור:בראשית כא ח). לא נאמר שיעקב ברך את רחל בהולדת יוסף. לא נאמר שיעקב עשה משהו לקשור את בניו לאלוהים עד שיעקב בנה מזבח ליד שכם וקרא לו: "אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ביאור:בראשית לג כ). רחל נתנה כבוד לאביה שהיא ממשיכה באמונתו. איזה כבוד גדול יותר יכלה רחל לתת לאביה ולאלוהיו, הן אנחנו כולנו גאים באלוהי אברהם, יצחק ויעקב לעולם.
וַתִּגְנֹב - הצלה?[עריכה]
הכתוב מגדיר את מעשיה כעברה חמורה של גנבה. לפי חוקי חמורבי מספר 8, יש עונש מוות לגונב מהיכל או שליט.
העורך מציין שרחל גנבה, אבל העורך של התורה אינו עורך דין ואינו שופט, לכן דעתו אינה מחייבת אותנו כדי להחליט האם רחל באמת גנבה מאביה. לבן אומר "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (ביאור:בראשית לא ל), אבל היתה לו סיבה לגרום לבניו שהם יחשבו שאדם במחנה של יעקב ימצא כגנב, ויעקב יהיה אחראי ושותף לגנבה, יומת ורכושו יחזור לחרן. לבן אמנם הצהיר שהיתה גנבה, אבל הוא לא דרש שהרכוש יושב, או שהגונב יוענש. וכאשר הוא בכוונה לא ימצא את התרפים לפתע הבנים יבינו שהם האשימו אדם ונכשלו להוכיח, ועכשו לפי חוקי חמורבי מספר 1, הם בני מוות.
רחל לבטח חשבה שתרפי אביה והצאן שלבן נתן ליעקב הם שלה ושל בניה, כדבריה: "כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִיּל אֱלֹהִים מֵאָבִינו לָּנו הּואּ ולְּבָנֵינו"ּ ([[ביאור:בראשית לא טז). היא ראתה בזה "הצלה" ולא "גנבה". רחל ולאה לא ראו בעושרו של יעקב את שכרו, (ראה: שכרו של יעקב), אלא את נדוניתם אשר לפי ‘‘‘חוקי חמורבי’’’ מספר 184 , בנות מקבלות שווה בשווה עם הבנים מכל המטלטלין (כל שאינו מחובר לאדמה - דלא ניידי). כך לאה ורחל מקבלות שווה בשווה עם הבנים מכל הצאן של לבן, רכוש שיעבר לילדיהן.
ובנוסף, התרפים גם הם מטלטלין, לכן לפחות חלק מהם שייך לרחל כנדוניתה, שלבן אביה או האחים שלה חייבים היו לתת לה בלכתה.
כדי להיות 'גנבה', לגונב חייבת להיות הכוונה לעולם לא להשיב את הרכוש לבעליו, ובעל הרכוש לא נתן לגנב את הרכוש. רחל לקחה את התרפים למסע לכנען כדי שהם ישמרו עליה ויעזרו לה להכנס להריון שני כשם שהם עזרו לה, לדעתה, להכנס להריון הראשון. אי אפשר לדעת אם היא לא התכוונה לשלוח אותם חזרה לאביה או לשוב איתם. בכל מקרה לבן הכריז שכל הרכוש במחנה שייך לו, והוא נתן את זה לבנותיו וכך הגנבה לא נוצרה, ואם נוצרה אז היא פקעה. ייתכן שרחל נתנה את התרפים ליעקב כאשר יעקב דרש שכולם יתנו את אלוהי הנכר, ויעקב קבר את התרפים בכבוד ליד האלה, כדי שהוא יוכל להשיב אותם ללבן, במידה ולבן ידרוש אותם.
וַתִּגְנֹב[עריכה]
הכתוב מגדיר את מעשיה כגנבה.
אם רחל היתה מבקשת מלבן את התרפים שלו, כי היא אוהבת ומאמינה בהם, אין ספק שהוא היה נותן לבתו האהובה והיפה את התרפים, והולך וקונה לעצמו בשוק פסלונים חדשים. אולם כיוון שרחל, שהיתה נאמנה ליעקב, היתה חייבת לשמור בסוד את הבריחה שלהם, היא לא יכלה לבקש רשות ולהסביר. וכך לא היתה לה ברירה אלא לקחת אותם. למעשה היא לא גנבה אותם, כי הם נשארו שייכים ללבן בכל מקום שרחל היתה, והיא התכוונה להשיב אותם לאחר מילוי תפקידם, ולכן לבן העניק אותם לה כאשר הוא הבין שהם באוכף הגמל (ביאור:בראשית לא לה).
מי ידע וכתב שרחל לקחה?[עריכה]
בבית לבן יכול להיות שהמשרתים ראו שהתרפים חסרים, אבל לא ידעו מי לקח. ואפילו אם הם ידעו, היה מותר לרחל לקחת אותם כרצונה, הן היא בתו האהובה של אביה.
כמובן, ייתכן שלבן יחשוב שבניו השתמשו במשרת לגנוב את התרפים במטרה שמשרת ישתול אותם באוהל יעקב, או שהם ישתלו אותם בזמן החיפוש, ויאשימו את יעקב בגנבתם. לכן סביר שלבן מנע מבניו להשתתף בחיפוש באוהלים.
בהתחלה לבן לא ידע מי לקח, הרי הוא דרש חיפוש. כאשר לבן הבין שרחל יושבת עליהם ויעקב יצטרך להורגה הוא וויתר. אבל בטוח שללבן לא היה חלק בכתיבת התורה.
יעקב לא ידע, אחרת הוא לא היה מכריז שהוא יהרוג את אשתו האהובה. אם יעקב הלך עם לבן בזמן החיפוש גם הוא היה צריך להבין איפה התרפים, אבל כעסו על לבן שהאשימו מעידים שהוא לא הבין שרחל יושבת על התרפים. ייתכן שבהמשך יעקב ידע ולכן הוא פקד על משפחתו להטהר מעבודה זרה. ייתכן שאחרי מותה של רחל יעקב מצא את התרפים, אבל זה לא דווח לנו.
ייתכן שלאה והפילגשים והמשרתות באוהל רחל ידעו מה רחל עושה בחשאי, אולם הם לא השתתפו בכתיבה.
רחל בטוח ידעה אבל היא לא סיפרה על עצמה שהיא גנבה את התרפים.
נשאר יוסף, שהיה כבן 6 בצאתם מפדן ארם. ייתכן שיוסף ראה את התרפים באוהל אימו, והיה נוכח בזמן החיפוש שלבן עשה באוהל אימו. סביר שיוסף סיפר את הסיפור וייתכן שהוא חיבר חלק מסיפורי התורה.