ביאור:בבלי פסחים דף מז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
נאכל [1] לתשעה לעשרה ולאחד עשר, לא פחות ולא יותר; כיצד? - כדרכו – לתשעה [2]: נאפה בערב שבת [3] - [4] נאכל בשבת [5] לתשעה [6]; חל יום טוב להיות בערב שבת [7] - נאכל לשבת [8], [9] לעשרה; שני ימים טובים של ראש השנה [10] - נאכל לשבת [11] לאחד עשר [12], לפי שאינו דוחה [13] לא את השבת ולא את היום טוב' ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב [14], [15]אמאי לא דחי יום טוב?
אמר ליה: [16] שבות קרובה [17] התירו, שבות רחוקה [18] לא התירו [19].
תוספות ד"ה ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי"ט - תימה לר"י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת היא כדפ"ה אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא שיעשו בי"ט יותר מרבה ונראה לר"י דה"פ לעיל צרכי שבת נעשים בי"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי"ט לשמחת י"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו משום שמחת י"ט והכא ליכא שמחת י"ט וגבי שתיה לחם נמי אין עיקרו לשמחת י"ט אלא עיקרו משום זבח אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי"ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר הכא אמאי לא דחי י"ט וכן נראה לקמן גבי שתי הלחם ורש"י פי' גבי שתי הלחם דלרבה א"ש דלא שייכא הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י"ל לפ"ה דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו.
ולרבן שמעון בן גמליאל, דאמר משום רבי שמעון בן הסגן: 'דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום [20]' [21], מאי איכא למימר?
בהא פליגי: מר סבר: שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, ומר סבר: שבות רחוקה נמי התירו.
מתיב רב מרי [מנחות פ"יא מ"ט]: שתי הלחם [22] אינן נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה; כיצד? - נאפות ערב יום טוב - נאכלות ליום טוב לשנים; חל יום טוב להיות אחר השבת - נאכלות ליום טוב לשלשה, [23] לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב, השתא דשבת ביום טוב שרי, דיום טוב ביום טוב מיבעיא [24]? [עיין תוספות ד"ה ואי אמרת]
שאני התם, דאמר קרא: (שמות יב טז: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה) לָכֶם: לכם ולא לגבוה.
ולרבן שמעון בן גמליאל דאמר משום רבי שמעון בן הסגן, דוחה את יום טוב מאי איכא למימר? [25]
סבר לה כאבא שאול [26], דאמר 'לָכֶם' - לכם ולא לנכרים [27].
שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא [28]: מי אמרינן 'הואיל'? והא תנן [מכות פ"ג מ"ט]: 'יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור משום לֹא תַחֲרֹשׁ [בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו] (דברים כב י), והן מוקדשים [29] נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה..., וכתיב בתרומה וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (ויקרא כב ט)] - הרי שלשה לאוין חלוקין, ולא חשיב אלא לאוין חלוקין</ref>,
ושביעית [30], וכלאים בכרם [31],
ביום טוב [32], כהן, ונזיר, אבית הטומאה [33]'; ואי אמרינן 'הואיל' – אחרישה [34] לא ליחייב [35], הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור [36]!?
אמר רב פפא בר שמואל: באבנים מקורזלות [37].
ראויות לכותשן?
וכתישה ביום טוב מי שרי?
ראויות לכותשן כלאחר יד [38]!?
בצונמא.
צונמא בר זריעה?
צונמא מלמעלה ועפר תיחוח מלמטה.
ותיפוק ליה משום עפר תיחוח!?
אלא אמר מר בר רב אשי: בטינא [39].
וטינא בר זריעה הוא?
במתונתא [40].
איתיביה אביי: 'המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו - לוקה חמש: לוקה משום מבשל גיד ביום טוב [41], ולוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל בשר בחלב [42], ולוקה משום אוכל בשר בחלב , ולוקה משום הבערה [43]'; ואי אמרינן 'הואיל' - אהבערה לא ליחייב, הואיל דחזי ליה לצרכו!
אמר ליה: אפיק 'הבערה' ועייל 'גיד הנשה של נבילה' [44].
והתני רבי חייא 'לוקין שתים על אכילתו [45] ושלש על בישולו [46]', ואי איתא, 'שלש על אכילתו' מיבעי ליה!?
אלא אפיק 'הבערה' ועייל 'עצי מוקצה' [47].
ומוקצה דאורייתא הוא [48]?
אמר ליה: אִין, דכתיב (שמות טז ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ [וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם] [49], ואזהרתה מהכא: מלֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שמות כ ט: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ)
אמר ליה: והא את הוא דאמרת: בעאי [50] מיניה מרב חסדא, ואמרי לה בעאי מיניה מרב הונא: הביא שה מאפר [51] ושחטו תמיד [52] ביום טוב - מהו [53]? ואת אמרת לן עלה [54]: 'שֶׂה - ולא הבכור [55], אַחַת - ולא מעשר [56], מִן הַצֹּאן ולא הפלגס [57],
הערות[עריכה]
- ^ כל שבת ושבת
- ^ ליום תשיעי לאפייתו
- ^ זו מסדרין אותן למחר, ולשבת הבאה מסלקים אותן
- ^ הרי הוא
- ^ הבאה
- ^ ליום תשיעי לאפייתו
- ^ ולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך יום טוב, ואפאוהו מערב יום טוב שהוא חמישי בשבת
- ^ שניה
- ^ דהיינו
- ^ חלו בחמישי וששי, כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, דתנן (ראש השנה פ"ד מ"ר, דף ל,ב) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש - נאפה ברביעי בשבת
- ^ שניה
- ^ וההוא שבת - לאו יום צום הוא, דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני, כדאמרינן: 'שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אלא אם כן באים קודם המנחה', ואי נמי הוי יום צום - מצי אכיל ליה לאורתא, דהוי נאכל ליום ולילה, ובקדשים לילה הולכת אחר היום; ו'שני ימים טובים של ראש השנה' דוקא נקט: דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים [של גליות] [? עיין תוספות וצל"ח וחת"ס סימן רנ"ב]
- ^ באפייתו
- ^ לחם הפנים - צרכי שבת הוא: שמסלקין ואוכלין אותו בשבת, ואי מדאורייתא נעשין ביום טוב בגבולין ומדרבנן הוא דאסור
- ^ הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות, ו
- ^ לעולם צרכי שבת ביום טוב - אין בהן אלא משום שבות, ודקא קשיא לך הכא 'לישתרי דאין שבות במקדש' -
- ^ של יום טוב עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש
- ^ לדחות שבות יום טוב זה בשביל שבת שניה
- ^ [אפילו] במקדש
- ^ באפייתו
- ^ דאיסורא דאורייתא הוא: דלא הותר בו אוכל נפש, אבל יום טוב הותר בו אוכל נפש, והאי – 'אוכל נפש' הוא, ואף על גב דאינו צורך ליום טוב - הרי צורך לשבת, דהוא נמי יום טוב, הלכך בעלמא איסור שבות הוא, ובמקדש לא גזור ואף על גב דרחוקה היא
- ^ הבאין בעצרת
- ^ לפי שאפאום מערב שבת:
- ^ אי נמי לא חזו השתא, הא חזו לבו ביום, ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה, דהא סעד כבר!? אלא לאו שמע מינה אין מותר ביום טוב מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה, וצרכי שבת - טעמייהו משום 'הואיל דאורחים', ובהני [לחם הפנים] ליכא למימר 'הואיל' משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן, וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול - לא דחי ליה ליום טוב מידי דלא חזי ליה
- ^ 'רבן שמעון כו'. לא גרסינן ביה, ואינו דוחה יום צום, דמה ענין יום צום סמוך לעצרת.
- ^ במסכת ביצה (דף כ,ב)
- ^ אבל לגבוה שרי
- ^ הטעימו תשובה זו לאומרה לרבה משמו
- ^ עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך, וכל הקדשים כבכור, ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה, דאמרן בפרק 'כל שעה' (לעיל לג,א) 'הזיד במעילה - באזהרה', וגמר חטא חטא מתרומה [(ויקרא ה טו)
- ^ דעובר משום [וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’] שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע [וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר] (ויקרא כה ד), וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לכסות את הזריעה
- ^ דבהדי דקא חרש - מחפה בכלאים, והמחפה בכלאים – לוקה, הרי חמשה
- ^ הרי ששה, ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא דאין לוקין עליו
- ^ שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר, ויש כאן לאו דכהן (ויקרא כא א): לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא, ולאו דנזיר: עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא (במדבר ו ו)
- ^ משום לאו דיום טוב
- ^ לא לילקי
- ^ הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא
- ^ דלא חזו לכיסוי
- ^ על ידי שינוי, דשבות בעלמא הוא, וכיון דמדאורייתא שרי - פקע ליה מלקות
- ^ טיט לח ובלול
- ^ ארץ לחה ראויה לזריעה ואינה נעשית עפר, אם בא לכותשה - היא מדבקת ונגבלת
- ^ בישול שאינו ראוי
- ^ אפילו הוא חול, וקסבר יש בגידים בנותן טעם ובשר הם
- ^ הבערה שלא לצורך, דהבערה מלאכה לעצמה, ובישול מלאכה לעצמו
- ^ דלוקה על אכילתו משום נבילה
- ^ אוכל גיד ואוכל בשר בחלב
- ^ משום הבערה דיום טוב, ומשום בישול דיום טוב, ומשום מבשל בשר בחלב אפילו בחול
- ^ דהשתא ליכא למימר 'הואיל', דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה ביום טוב
- ^ בתמיה
- ^ וְהֵכִינוּ - במזומן: שמזמן כל צורכו היום, ויאמר "דבר זה לצורך היום", דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך, דהכתיב (שמות טז כג) אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וכיון דלאו מזומן הוא, והכתוב קראו 'הכנה' - הויא לה מלאכה
- ^ שאלתי
- ^ אָחוּ, ומוקצה הוא: שאינו נכנס ליישוב ימים רבים
- ^ עולה של ציבור
- ^ ליקרב
- ^ מתניתא היא, ודרשה קרא דיחזקאל (מה,טו) גבי קרבנות: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל [לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' אלקים]
- ^ דשה משמע שיהא ראוי להיות בין זכר בין נקבה, דכולן בכלל 'שה', ובכור אינו אלא זכר
- ^ דמעשר בהמה אינו ראוי להקדישו לקרבן אחר, והכי משמע: אחד שיהא לבד, ולא זה שאינו בא אלא מכלל עשרה
- ^ מִן הַצֹּאן - ולא כל הצאן; מיעוטא הוא, להוציא: פלגס יצא מכלל כבש, ולכלל איל לא בא, והיינו כל חודש שלשה עשר: דכבש - בן שנה הוא, ואיל - משנכנס לשנה שניה חודש שלם; והכי מפרש לה במסכת פרה (פ"א משנה ג)