ביאור:בבלי בבא בתרא דף קיד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

|- אבל ^[1] בלילה ^[2] - אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין ^[3]; מאי טעמא? דהוו להו עדים, ואין עד ^[4] נעשה דיין ^[5]!? [עיין תוספות ד"ה ואין עד נעשה דיין]

אמר ליה: אין, הכי נמי קאמינא.

^[6]

איתמר: קנין - עד אימתי חוזר [לכתחילה, ואין עליו 'מי שפרע'? אך הגמרא כאן מתעיננת לענין נחלות, וכדברי הרשב"ם; או לחילופין: רב יוסף מבקש להביא ראיה לדבריו מכאן בענין נחלות] ^[7]? רבה אמר: כל זמן שיושבין ^[8]; רב יוסף אמר: כל זמן שעוסקין באותו ענין ^[9].

אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא, דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה ^[10]: רצו כותבין רצו עושין דין, ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבין - ליחוש דלמא הדר ביה ^[11]?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ^[12]: ולרב יוסף מי ניחא? וליחוש דלמא הדר ביה?

אלא מאי אית לך למימר? דיסליקו

עמוד ב

מענינא לענינא ^[13]? - הכי נמי דקמו והדר יתיבו.

והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ^[14] ענין ^[15] ומחצה ^[16]. [ שלשה דינים אלה בענינים של בבא בתרא; האם כלל זה תקף לכל התלמוד? עיין תוספות ד"ה והלכתא.]

האשה את בנה וכו' [האשה את בניה והאשה את בעלה ואחי האם - מנחילין ולא נוחלין]:

הא תו למה לי הא תנא ליה רישא: 'האיש את אמו והאיש את אשתו' ^[17]?

הא קא משמע לן דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה ^[18]: מה אשה את בעלה - אין הבעל יורש את אשתו בקבר ^[19], אף אשה את בנה - אין הבן יורש את אמו בקבר ^[20] להנחיל לאחין מן האב ^[21].

[עיין תוספות ד"ה מה אשה את בעלה - אין הבעל יורש את אשתו בקבר, שחלקים על הסבר הרשב"ם.]

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן רבי שמעון ^[22]: דבר תורה ^[23] האב יורש את בנו ^[24] ואשה יורשת את בנה ^[25], שנאמר 'מטות' ^[26]: מקיש מטה האם למטה האב: מה מטה האב: אב יורש את בנו - אף מטה האם: אשה יורשת את בנה.

[תוספות סוף ד"ה אף המטה: ונראה לר"ת ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת בנה, ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר.]

הערות[עריכה]

^ אם נכנסו לבקר את החולה
^ שבאותה שעה לא היו ראוין להיות דיינין, ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה - לא בפני בית דין הוא, דבההיא שעתא אינן יכולין להיות דיינין, וההיא ראיה דידהו - אינה כשמיעת בית דין ששומעין עדות מפי עדים, אלא הן עצמן עדים הם במה ששומעין מפי החולה
^ למחר, אפילו לא כתבו, אלא אם כן יבואו אחרים ויעידו בפניהם, כדאמר בראש השנה [כה,א]: ראוהו שלשה והן בית דין יושיבו מחבריהם אצל היחיד אחד מהשלשה ויעידו השנים בפניהן ויאמרו השלשה מקודש; ופרכינן התם: ולוקמו בדוכתייהו וליקדשו? ומוקמינן כשראוהו בלילה; הלכך הן עצמן אינם יכולין לקדש למחר, שהרי בלילה - עדים היו, ולא דיינין, ולמחר - אין עד הרואה בדבר נעשה דיין על פי עדות עצמו, אלא אם כן יעיד אחר בפניו, דהשתא אינו עושה הדין על פי עדות עצמו; והלכך: אחד מן השלשה שראו החדש, כשמושיבין שנים אצלו להיות דיינין, ושנים הרואין מעידין בפניהם - יכול הוא להיות דיין אף על פי שראוהו בלילה עמהן, שהרי על פי עדות אחרים שמעידין לפניו הוא דן את הדין, ולא על פי ראיית עצמו: דאין לנו לפסול דיינין בשביל שראו בדבר כל זמן שלא העידו, אלא שהוא עצמו לא ידון את הדין על פי ראיית עצמו, דאין עד נעשה דיין, וכגון שראה בשעה דאינו יכול להיות דיין; אבל אם ביום ראה - דבההיא שעתא מצי לדון את הדין: דלא תהא שמיעה גדולה מראייה - מה לי אם ידון עכשיו מה לי אם ידון למחר? והכא נמי: מהאי טעמא: משום דהוו להו עדים בראיית הלילה, דלא מצי למימר 'לא תהא שמיעה גדולה מראייה', דההיא ראייה - לא חשבינן לה כעדות שהועד בפניהן אלא היכא דראו בשעה שיכולין לעשות הדין, אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין, כגון בלילה - ההיא ראייה 'ראיית עדים' היא: שרואין בדבר, ולא ראיית דיינין היא; והלכך על פי ראייתן, דהיינו כאילו הם עדים - אין יכולין הן עצמן להיות דיינים על פי ראיית עצמן, דאין עד נעשה דיין; ומיהו בית דין שהעידו לפניהם עדות בלילה - עדות גמורה היא, ויכולין לדון למחר ביום; אבל ראייה דידהו: שרואין בלילה - לא חשבינן כאילו הועד לפניהם בלילה: דכיון דלא חזו בההיא שעתא לדינא - ראייה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה, אלא הן עצמן נעשו עדים, ושוב לא יהו דיינין בעדות עצמן אלא אם כן יעידו אחרים בפניהם; והכי הלכתא; וכי הא סוגיא אשכחן בבבא קמא בפרק 'החובל' (דף צ:) גבי התוקע לחבירו
^ המעיד על הדבר
^ אין נעשה עוד דיין באותו דבר, וגם אם ראה את הדבר ונעשה עד - אין נעשה עליה עוד דיין בעדות עצמו אלא אם כן מעידין אחרים בפניו; ונראה בעיני דגזירת הכתוב היא, דכתיב 'ועמדו שני האנשים וגו' - בעדים הכתוב מדבר (שבועות דף ל.); 'לפני ה’’ - היינו לפני הדיינין; אשמועינן קרא דצריך להעיד שנים לפני הדיינין, אבל העדים אינן חוזרין ויושבין ודנין
^ שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו': נראה בעיני דדוקא נקט 'שנכנסו לבקר' - הלכך רצו יעידו רצו יהיו דיינים, אבל אם נכנסו להעיד: שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד - הרי הם עדים, ואין עד נעשה דיין, דדמי לנכנסו בלילה: דחשיב להו עדים, לקמן, הואיל ומתחלה לא היו ראוין לדין, דלילה לאו תחלת דין הוא, וכל שכן הכא: דאם באו לשם עדות - אין עד נעשה דיין; וראיה לדבר בפרק קמא דמכות (דף ו.) דקחשיב להו רבי יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהן את המעשה והן פסולין לעדות, וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול, ותבטל עדות כולן; ורבי פליג עליה, ואמר: 'מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש' ואמרינן בגמרא דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד, דאמר רבא: כי אמרינן להו "למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו?" כלומר: כשבאתם לראות את המעשה, לאיזה דעת באתם? לראות או להעיד? 'אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ואי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו' ואמר רב נחמן התם: הלכה כרבי, וקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני; נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד - חשבינן ליה 'עד', ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול, וכל שכן היכא דזימנוהו לבוא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד: דשוב אינו עושה דין; והדתנן בראש השנה (דף כה:) 'ראוהו שלשה והם בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד' - התם הוא, שלא באו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד, דאם כן שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין! אלא כשראוהו ממילא, בלכתם בשוק, או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו; וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מנחתו כבוד שכתב בה כן; ועוד: מדרב יהודה שמעינן דאין צריך לומר "אתם עדי" בשכיב מרע, דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה - רצו כותבין רצו עושין דין; שנים - כותבין ואין עושין דין, ופירש רב חסדא: לא אמרן אלא ביום, אבל בלילה - כותבין ואין עושין דין: כיון דליליא לא חזי לדינא - עדים הוא דשוינהו, ואין עד נעשה דיין, והאי 'ביום' היכי דמי? אי דאמר להו "הוו עדים" - מי מצי למימר 'רצו עושין דין'? הא בהדיא סהדי שוינהו! אלא לאו דלא אמר להו "הוו עלי עדים", וקתני 'רצו כותבין'.
^ וכן כתוב בפירושי רבינו חננאל; ובין מתנת בריא ובין מתנת שכיב מרע במקצת, דאית ביה קנין מיירי, וקבעי: עד אימתי יכול לחזור בו מקנינו ולבטלו? דהא לא גמר ומקני מיד, אלא לדעת לקיים לו תנאים שיפרש אחרי כן, או אם ירצה לחזור בו מיד שיוכל לחזור, דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני איניש: שיתן לבו אחרי כן וידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור
^ דאדעתא דהכי מקני ליה: על מנת שאם לא יחזור בו באותו מעמד, אבל אם יחזור בו - יבטל
^ של אותה מתנה
^ במתנת שכיב מרע במקצת, ובקנין מיירי, דאינו יכול לחזור בו
^ ואמאי קאמר 'רצו עושין דין' דמשמע באותו מעמד אף על פי שעדיין יושבין עושין דין גמור? ואמאי? הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין - לא הוי דין
^ נתווכחתי בדבר לפניו והקשיתי לו
^ שפסקו מאותו ענין ודברו בענינים ובמעשים אחרים, ואז אם רצו עושין דין; אבל כל זמן שעסוקין באותו ענין - אין עושין דין
^ בפרק קמא (לעיל דף יב:): אמר רב יוסף: מצי אמר ליה "מעלינא לך כנכסי דבר מריון"
^ הא דאמרן
^ לקמן ב'מי שמת' (דף קמג.): ההוא דאמר לדביתהו "נכסי ליך ולבריך"; אמר רב יוסף: קנאי פלגא, דדריש 'והיתה לאהרן ולבניו' מחצה לאהרן ומחצה לבניו
^ האשה את בנה למה לי למיתנא מנחלת ולא נוחלת? היינו רישא, דקתני 'האיש את אמו' נוחל ולא מנחיל! ו'האשה את בעלה' נמי דקתני מנחלת ולא נוחלת - היינו נמי רישא 'האיש את אשתו' נוחל ולא מנחיל? וכן אחי האם דקתני דמנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין - היינו נמי רישא דקתני 'בני אחות' של איש נוחלין דודיהן ולא מנחילין; ולמאן דתני נמי במתניתין 'בני אחיות' - הך סיפא נמי היינו 'בני אחיות', דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל - הכי נמי נוחל את דודתו ואינו מנחיל
^ ולא גרסינן 'אלא', כלומר: להכי תנא בבא יתירה: לאקושי האשה את בנה להאשה את בעלה: דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה - מנחלת נמי לבנה
^ מה האשה את בעלה אינה מנחלת לו בראוי לה לאחר מיתתה אלא במוחזק, כדאמרן לעיל, וילפינן מקראי דאין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישיה כשהיא בקבר, אלא או בנה או בתה יורשה, ואם אין לה בן - הקרוב למורישה יותר קודם
^ דמי לההוא 'בקבר' דלעיל: שכשהאשה בקבר - אינה יורשת אביה כדי להנחיל לבעלה; והכא נמי: כשהבן בקבר - אינו יורש את אמו כדי
^ אף האשה את בנה אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתו כדי שינחיל הוא לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו, כגון: שאם מת הבן ואחר כך מתה אמו - אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל את אחיו מאביו, אלא יורשי אביה יורשין אותה; וסברא הוא: דכיון דמת בנה מקמי דידה - פקע לו כחו בירושת אמו; ומיהו להכי איצטריך לאשמועינן דלא ירית כשהוא בקבר את אמו: דסלקא דעתא אמינא 'לא תסוב' תרי זימני כתיב, ותרוייהו בסבת הבן: חד להיכא דמתה אמו מקמיה דירית לה, ואידך לאשמועינן דאפילו היכא דמית איהו ברישא ומתה היא אחריו - דהוסבה נחלה לאביו או לקרוביו מן האב!? - קא משמע לן משנה יתירה דלא ירית בראוי; וקראי - לכדדרשינהו לעיל; והאי דקתני 'אחי האם' דלא צריך - אגב גררא דהנך נקט ליה; והאי דקתני ברישא 'האב את הבנים והבנים את האב' והוה מצינו למשמע סיפא מרישא - מיהו כיון דמיתני ליה בתרוייהו 'נוחלין ומנחילין' - קתני להו, דכל נוחלין ומנחילין קחשיב; אבל הך בבא ד'מנחילין ולא נוחלין' - כולה מיותרת היא, שהרי כבר נשנית בבא 'נוחלין ולא מנחילין'
^ משום דלא היה רבו מובהק קאמר 'משום': שלא הורגל רבי יוחנן לומר דברים משמו של רבי יהודה ברבי שמעון, אבל מרבו - יאמר 'אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי'
^ כלומר: מן הפסוק יש ללמוד
^ והוא הדין לבתו, כדילפינן בריש פירקין
^ והוא הדין לבתה במקום שאין האב; אבל אם אביו קיים - הוא קודם, דלהכי מיהא אהני 'משפחת אב' שקרויה משפחה: להקדים שאֵר האב לשאֵר האם
^ 'וכל בת יורשת נחלה ממטות', וביורשת שני מטות אוקימנה

[1] אם נכנסו לבקר את החולה

[2] שבאותה שעה לא היו ראוין להיות דיינין, ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה - לא בפני בית דין הוא, דבההיא שעתא אינן יכולין להיות דיינין, וההיא ראיה דידהו - אינה כשמיעת בית דין ששומעין עדות מפי עדים, אלא הן עצמן עדים הם במה ששומעין מפי החולה

[3] למחר, אפילו לא כתבו, אלא אם כן יבואו אחרים ויעידו בפניהם, כדאמר בראש השנה [כה,א]: ראוהו שלשה והן בית דין יושיבו מחבריהם אצל היחיד אחד מהשלשה ויעידו השנים בפניהן ויאמרו השלשה מקודש; ופרכינן התם: ולוקמו בדוכתייהו וליקדשו? ומוקמינן כשראוהו בלילה; הלכך הן עצמן אינם יכולין לקדש למחר, שהרי בלילה - עדים היו, ולא דיינין, ולמחר - אין עד הרואה בדבר נעשה דיין על פי עדות עצמו, אלא אם כן יעיד אחר בפניו, דהשתא אינו עושה הדין על פי עדות עצמו; והלכך: אחד מן השלשה שראו החדש, כשמושיבין שנים אצלו להיות דיינין, ושנים הרואין מעידין בפניהם - יכול הוא להיות דיין אף על פי שראוהו בלילה עמהן, שהרי על פי עדות אחרים שמעידין לפניו הוא דן את הדין, ולא על פי ראיית עצמו: דאין לנו לפסול דיינין בשביל שראו בדבר כל זמן שלא העידו, אלא שהוא עצמו לא ידון את הדין על פי ראיית עצמו, דאין עד נעשה דיין, וכגון שראה בשעה דאינו יכול להיות דיין; אבל אם ביום ראה - דבההיא שעתא מצי לדון את הדין: דלא תהא שמיעה גדולה מראייה - מה לי אם ידון עכשיו מה לי אם ידון למחר? והכא נמי: מהאי טעמא: משום דהוו להו עדים בראיית הלילה, דלא מצי למימר 'לא תהא שמיעה גדולה מראייה', דההיא ראייה - לא חשבינן לה כעדות שהועד בפניהן אלא היכא דראו בשעה שיכולין לעשות הדין, אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין, כגון בלילה - ההיא ראייה 'ראיית עדים' היא: שרואין בדבר, ולא ראיית דיינין היא; והלכך על פי ראייתן, דהיינו כאילו הם עדים - אין יכולין הן עצמן להיות דיינים על פי ראיית עצמן, דאין עד נעשה דיין; ומיהו בית דין שהעידו לפניהם עדות בלילה - עדות גמורה היא, ויכולין לדון למחר ביום; אבל ראייה דידהו: שרואין בלילה - לא חשבינן כאילו הועד לפניהם בלילה: דכיון דלא חזו בההיא שעתא לדינא - ראייה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה, אלא הן עצמן נעשו עדים, ושוב לא יהו דיינין בעדות עצמן אלא אם כן יעידו אחרים בפניהם; והכי הלכתא; וכי הא סוגיא אשכחן בבבא קמא בפרק 'החובל' (דף צ:) גבי התוקע לחבירו

[4] המעיד על הדבר

[5] אין נעשה עוד דיין באותו דבר, וגם אם ראה את הדבר ונעשה עד - אין נעשה עליה עוד דיין בעדות עצמו אלא אם כן מעידין אחרים בפניו; ונראה בעיני דגזירת הכתוב היא, דכתיב 'ועמדו שני האנשים וגו' - בעדים הכתוב מדבר (שבועות דף ל.); 'לפני ה’’ - היינו לפני הדיינין; אשמועינן קרא דצריך להעיד שנים לפני הדיינין, אבל העדים אינן חוזרין ויושבין ודנין

[6] שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו': נראה בעיני דדוקא נקט 'שנכנסו לבקר' - הלכך רצו יעידו רצו יהיו דיינים, אבל אם נכנסו להעיד: שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד - הרי הם עדים, ואין עד נעשה דיין, דדמי לנכנסו בלילה: דחשיב להו עדים, לקמן, הואיל ומתחלה לא היו ראוין לדין, דלילה לאו תחלת דין הוא, וכל שכן הכא: דאם באו לשם עדות - אין עד נעשה דיין; וראיה לדבר בפרק קמא דמכות (דף ו.) דקחשיב להו רבי יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהן את המעשה והן פסולין לעדות, וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול, ותבטל עדות כולן; ורבי פליג עליה, ואמר: 'מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש' ואמרינן בגמרא דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד, דאמר רבא: כי אמרינן להו "למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו?" כלומר: כשבאתם לראות את המעשה, לאיזה דעת באתם? לראות או להעיד? 'אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ואי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו' ואמר רב נחמן התם: הלכה כרבי, וקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני; נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד - חשבינן ליה 'עד', ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול, וכל שכן היכא דזימנוהו לבוא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד: דשוב אינו עושה דין; והדתנן בראש השנה (דף כה:) 'ראוהו שלשה והם בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד' - התם הוא, שלא באו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד, דאם כן שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין! אלא כשראוהו ממילא, בלכתם בשוק, או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו; וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מנחתו כבוד שכתב בה כן; ועוד: מדרב יהודה שמעינן דאין צריך לומר "אתם עדי" בשכיב מרע, דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה - רצו כותבין רצו עושין דין; שנים - כותבין ואין עושין דין, ופירש רב חסדא: לא אמרן אלא ביום, אבל בלילה - כותבין ואין עושין דין: כיון דליליא לא חזי לדינא - עדים הוא דשוינהו, ואין עד נעשה דיין, והאי 'ביום' היכי דמי? אי דאמר להו "הוו עדים" - מי מצי למימר 'רצו עושין דין'? הא בהדיא סהדי שוינהו! אלא לאו דלא אמר להו "הוו עלי עדים", וקתני 'רצו כותבין'.

[7] וכן כתוב בפירושי רבינו חננאל; ובין מתנת בריא ובין מתנת שכיב מרע במקצת, דאית ביה קנין מיירי, וקבעי: עד אימתי יכול לחזור בו מקנינו ולבטלו? דהא לא גמר ומקני מיד, אלא לדעת לקיים לו תנאים שיפרש אחרי כן, או אם ירצה לחזור בו מיד שיוכל לחזור, דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני איניש: שיתן לבו אחרי כן וידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור

[8] דאדעתא דהכי מקני ליה: על מנת שאם לא יחזור בו באותו מעמד, אבל אם יחזור בו - יבטל

[9] של אותה מתנה

[10] במתנת שכיב מרע במקצת, ובקנין מיירי, דאינו יכול לחזור בו

[11] ואמאי קאמר 'רצו עושין דין' דמשמע באותו מעמד אף על פי שעדיין יושבין עושין דין גמור? ואמאי? הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין - לא הוי דין

[12] נתווכחתי בדבר לפניו והקשיתי לו

[13] שפסקו מאותו ענין ודברו בענינים ובמעשים אחרים, ואז אם רצו עושין דין; אבל כל זמן שעסוקין באותו ענין - אין עושין דין

[14] בפרק קמא (לעיל דף יב:): אמר רב יוסף: מצי אמר ליה "מעלינא לך כנכסי דבר מריון"

[15] הא דאמרן

[16] לקמן ב'מי שמת' (דף קמג.): ההוא דאמר לדביתהו "נכסי ליך ולבריך"; אמר רב יוסף: קנאי פלגא, דדריש 'והיתה לאהרן ולבניו' מחצה לאהרן ומחצה לבניו

[17] האשה את בנה למה לי למיתנא מנחלת ולא נוחלת? היינו רישא, דקתני 'האיש את אמו' נוחל ולא מנחיל! ו'האשה את בעלה' נמי דקתני מנחלת ולא נוחלת - היינו נמי רישא 'האיש את אשתו' נוחל ולא מנחיל? וכן אחי האם דקתני דמנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין - היינו נמי רישא דקתני 'בני אחות' של איש נוחלין דודיהן ולא מנחילין; ולמאן דתני נמי במתניתין 'בני אחיות' - הך סיפא נמי היינו 'בני אחיות', דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל - הכי נמי נוחל את דודתו ואינו מנחיל

[18] ולא גרסינן 'אלא', כלומר: להכי תנא בבא יתירה: לאקושי האשה את בנה להאשה את בעלה: דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה - מנחלת נמי לבנה

[19] מה האשה את בעלה אינה מנחלת לו בראוי לה לאחר מיתתה אלא במוחזק, כדאמרן לעיל, וילפינן מקראי דאין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישיה כשהיא בקבר, אלא או בנה או בתה יורשה, ואם אין לה בן - הקרוב למורישה יותר קודם

[20] דמי לההוא 'בקבר' דלעיל: שכשהאשה בקבר - אינה יורשת אביה כדי להנחיל לבעלה; והכא נמי: כשהבן בקבר - אינו יורש את אמו כדי

[21] אף האשה את בנה אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתו כדי שינחיל הוא לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו, כגון: שאם מת הבן ואחר כך מתה אמו - אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל את אחיו מאביו, אלא יורשי אביה יורשין אותה; וסברא הוא: דכיון דמת בנה מקמי דידה - פקע לו כחו בירושת אמו; ומיהו להכי איצטריך לאשמועינן דלא ירית כשהוא בקבר את אמו: דסלקא דעתא אמינא 'לא תסוב' תרי זימני כתיב, ותרוייהו בסבת הבן: חד להיכא דמתה אמו מקמיה דירית לה, ואידך לאשמועינן דאפילו היכא דמית איהו ברישא ומתה היא אחריו - דהוסבה נחלה לאביו או לקרוביו מן האב!? - קא משמע לן משנה יתירה דלא ירית בראוי; וקראי - לכדדרשינהו לעיל; והאי דקתני 'אחי האם' דלא צריך - אגב גררא דהנך נקט ליה; והאי דקתני ברישא 'האב את הבנים והבנים את האב' והוה מצינו למשמע סיפא מרישא - מיהו כיון דמיתני ליה בתרוייהו 'נוחלין ומנחילין' - קתני להו, דכל נוחלין ומנחילין קחשיב; אבל הך בבא ד'מנחילין ולא נוחלין' - כולה מיותרת היא, שהרי כבר נשנית בבא 'נוחלין ולא מנחילין'

[22] משום דלא היה רבו מובהק קאמר 'משום': שלא הורגל רבי יוחנן לומר דברים משמו של רבי יהודה ברבי שמעון, אבל מרבו - יאמר 'אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי'

[23] כלומר: מן הפסוק יש ללמוד

[24] והוא הדין לבתו, כדילפינן בריש פירקין

[25] והוא הדין לבתה במקום שאין האב; אבל אם אביו קיים - הוא קודם, דלהכי מיהא אהני 'משפחת אב' שקרויה משפחה: להקדים שאֵר האב לשאֵר האם

[26] 'וכל בת יורשת נחלה ממטות', וביורשת שני מטות אוקימנה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]