ביאור:בבלי בבא בתרא דף סד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא ^[1], כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי ^[2]? ^[3]

^[4] כיון דגבוה עשרה טפחים – חשיב ^[5]. [עיין תוספות ד"ה ואי סלקא דעתך לגישה אחרת.]

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע, דאמר ריש לקיש: 'זאת אומרת: המוכר בית לחבירו ואמר לו "על מנת שדיוטא העליונה שלי" - דיוטא העליונה שלו', ואמרינן: למאי הלכתא? רב זביד אמר: שאם רצה להוציא בה זיזין – מוציא; רב פפא אמר: שאם רצה לבנות עלייה על גבה – בונה; ואי סלקא דעתא בסתמא לא קני - למה לי 'על מנת'? ^[6].

אהני ליה 'על מנת': דאי נפיל - הדר בני לה.

^[7]

משנה:

לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו 'עומקא ורומא'^[8] ^[9].

וצריך ^[10] ליקח לו ^[11] דרך ^[12] - דברי רבי עקיבא;

[הרש"ש: לעד"נ דדוקא דרך שהוא רוחב ארבע אמות (לקמן צט,ב) במשנה</ref> – הוא דל"ל, אבל שביל, שהוא כי היכא דשקיל כרעא ^[13] – אית ליה, דאין סברה כלל דיהיה כ"כ עינו יפה שלא ישייר לו מקום להגיע לשם עד שיצטרך לחזור ולקנות ממנו; ועיין (לעיל ז,א) תד"ה א"ל; וכ"מ לי מדברי התוס' לקמן ^[14] ד"ה מדברי, דאל"כ מי יחלוק על זה דיותר מצטרך לו דרך ממלא אורה וסלו; והגמרא שפיר קרי ליה 'פריחה באויר' לקמן ע"ד העברה, כמו 'עומדין צפופין ^[15].]

וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך ^[16].

ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו "חוץ מאלו ^[17]" ^[18] - שאין צריך ליקח דרך ^[19].

מכרן ^[20] לאחֵר ^[21]: רבי עקיבא אומר: אינו צריך ^[22] ליקח לו דרך ^[23], וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך.

גמרא:

יתיב רבינא וקא קשיא ליה: היינו 'בור' היינו 'דות' ^[24]!?

אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: תא שמע דתניא: אחד הבור ואחד הדות בקרקע, אלא שהבור בחפירה ^[25], והדות בבנין ^[26].

יתיב רב אשי וקא קשיא ליה: היינו 'בור' היינו 'דות'?

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע דתניא: אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין.

וצריך ליקח לו דרך - דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: אינו צריך וכו':

מאי לאו בהא קא מפלגי:

עמוד ב

דרבי עקיבא סבר ^[27]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר, ודקאמר נמי בעלמא: רבי עקיבא לטעמיה, דאמר מוכר בעין יפה מוכר ^[28] מהכא ^[29]?

ממאי? דלמא ^[30] רבי עקיבא סבר: אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים ^[31], ורבנן סברי: ^[32] אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר ^[33]!?

ואלא מסיפא ^[34]: 'מכרן ^[35] לאחֵר ^[36]: רבי עקיבא אומר: אינו צריך ^[37] ליקח לו דרך ^[38], וחכמים אומרים: צריך ^[39];

^[40]דלמא בהאי פליגי: דרבי עקיבא סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן, ורבנן סברי בתר דעתא דמוכר אזלינן ^[41]?

ואלא מהא: ^[42] 'לא את הבור ^[43] ולא את הגת ^[44] ולא את השובך, בין חרבין ^[45], בין ישובין ^[46]; וצריך ליקח לו דרך - דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: אינו צריך'; הא תו למה לי ^[47]? אלא לאו הא קא משמע לן ^[48]: דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ^[49]!

ודלמא ^[50]אשמועינן ^[51] 'בית' ^[52], ^[53] וקא משמע לן 'שדה', וצריכא ^[54]: דאי אשמועינן 'בית' ^[55] - ^[56] משום דבעי צניעותא ^[57], אבל ^[58] 'שדה' - אימא לא ^[59]! ואי אשמועינן 'שדה' - משום דקשי ליה דוושא ^[60], אבל 'בית' אימא לא ^[61]? ^[62]!

אלא מסיפא ^[63]: 'מכרן לאחֵר ^[64]: רבי עקיבא אומר: אינו צריך ליקח לו דרך; וחכמים אומרים: צריך' - הא תו למה לי ^[65]? היינו הך ^[66]!? אלא לאו הא קא משמע לן ^[67]: דרבי עקיבא סבר: מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ^[68]?

שמע מינה ^[69].

איתמר: רב הונא אמר רב:

הערות[עריכה]

^ כדקפרכת לעיל
^ אמאי לא קנה? אלא לאו שמע מינה דרומא מסתמא לא קני: לא גג גבוה עשרה ולא אויר מעשרה ואילך? והוא הדין דלא קני עומקא מסתמא כלל, כרב דימי
^ ומיהו גג שאין לו מעקה גבוה עשרה קני מסתמא להשתמש על הגג, דאין זה בכלל רום אלא בכלל גוף הבית ממש, כעליית הבית.
^ ומדחינן:
^ גבוה עשרה חשיב בית בפני עצמו, ולא מיבטיל לגבי בית בסתמא, עד דמפרש 'עומקא ורומא'; אבל אויר הגג עד לרקיע, דהיינו 'רומא', והוא הדין לעומקא - קני מסתמא
^ מדרב פפא מקשי: אי אמרת בשלמא דמסתמא קני לוקח עומקא ורומא, היינו דאהני תנאה ד'על מנת', שהוא מיותר, לכדרב פפא: שאם רצה מוכר לבנות על גבי הדיוטא ולהגביה בניינין אחרים ברומו של בית – בונה; דאי לא אתני - הוה קני ליה לוקח לרומא שעל גבי הדיוטא מסתמא, דרומו של בית קונה בכל מקום מסתמא, ואפילו היכא דאיכא דיוטא העליונה שהיא של מוכר; אלא אי סלקא דעתא דמסתמא לא קני לוקח רומא, אלא של מוכר הוא – למה לי 'על מנת'? מאי אהני תנאי המיותר? בלא תנאיה נמי הוה קני מוכר לדיוטא העליונה ולרומו של בית, ואם היה רוצה לבנות – בונה! וקסלקא דעתיה דהאי מקשה דהכי איתיה לפירושה דמילתיה דרב פפא כדפרישית לה
^ ה"ג בפירוש רבינו חננאל: דאי נפלה הדר בני לה: לעולם מסתמא לא קני לוקח רומא, ודקאמרת 'ייתור תנאה למה לי?' - להכי אהני: דאי נפלה דיוטא - הדר בני לה, וכדפרישית לעיל: דרב פפא לאו בבנין על גבי דיוטא איירי, אלא בבנין דיוטא עצמה אם תפול; כן נראה שיטת שמועה זאת בעיני; ויש שיטות אחרות, ואין בהן ממש.
^ Note:בארמית בלשון המשנה! נראה שלשון השטרות היה בארמית, אך לשון הלימוד היה בעברית!
^ כדאוקמה רב דימי בגמרא לעיל: ד'עומקא ורומא' בסתמא לא קני, ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא ולא למיקני בור ודות, שתשמישן חלוק מן הבית: שאינו עשוי אלא לשאוב ממנו מים
^ המוכר
^ מן הלוקח
^ לילך לבור ודות שלו: דמוכר - בעין יפה מוכר
^ שם ק,א
^ פ"ב,ב
^ אבות פ"ה מ"ה
^ ורבנן סבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר, ושייר דרך לעצמו ממה שמכר
^ חוץ מבור ודות
^ ותנאי שלא לצורך הוא: שהרי אינן בכלל בית! אלא לטפויי מילתא קאתי, ושייר לו דרך
^ ולרבנן לא אתא לטפויי כלל, דבלאו הכי שייר לעצמו דרך, ולרווחא דמילתא אמר כן: שלא יאמר הלוקח "כל הבית מכרת לי, ולא עכבת דרך"; שאין כל מוכרין בקיאין בדינין, והלכך פירש כל כך
^ לבור ודות
^ והבית עיכב לעצמו
^ הלוקח
^ לבור ודות שקנה, דמוכר - בעין יפה מכר לו
^ איזהו 'בור' ואיזהו 'דות' והלא אין היכר בין זה לזה, ששניהן עמוקין בקרקע, ויש בהן מים מכונסין, ולמה לי למיתני תרתי
^ בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין
^ חופרין בור בעפר תיחוח, ובונין לו כותל אבנים, ומקרי 'דות'; והלכך: אי תנא 'בור', הוה אמינא: הני מילי בור, שהוא בחפירה, אבל דות - שהוא בבנין, כעין הבית - הרי הוא בכלל 'בית'! ואי תנא 'דות' משום דבנין בפני עצמו הוא, וחשיב, אבל בור לא חשיב, וליבטל גבי בית - צריכא
^ בכל דיני מכירות שבעולם
^ כלומר: מדמוקמינן בעלמא שאר דיני מכירה דתלו טעמייהו בעין יפה ובעין רעה אליבא דרבי עקיבא ורבנן, כגון בפרק 'חזקת הבתים' (לעיל דף לז:), דאמרן: מכר אילנות ושייר קרקע לפניו - פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, דלרבי עקיבא יש לו קרקע לבעל האילן שאם ימות האילן יטע אחר במקומו, ולרבנן אין לו
^ ממתניתין הוא דדייקינן לה
^ דכולי עלמא התם בעין יפה מוכר, ויש לו קרקע, אי נמי בעין רעה ואין לו; והכא - בהא פליגי:
^ דרבי עקיבא סבר אין לוקח רוצה שיתן דמים למוכר וידרוס על גבי ביתו לילך לבורו ולדותו, ומוכר נמי יודע הוא שלדעת כן קונה הלוקח: שלא ידרוס מוכר על גבי ביתו, והיה לו למוכר לשייר דרך לעצמו בפירוש, והלכך צריך ליקח לו דרך; אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע - אימא מודי רבי עקיבא דמוכר בעין רעה מוכר, ואין לו קרקע לבעל האילן - דהיינו לוקח - דליכא הכא גבי לוקח טענת 'ידרסוהו אחרים', דלא דריס מוכר על גבי אילנות של לוקח
^ לדריסה לא חייש לוקח, דאין כאן חסרון ממון; אבל מוכר יש לו טענה:
^ דאינו רוצה שיקבל דמי ביתו מן הלוקח על מנת שיצטרך לפרוח באויר אל בורו ודותו שמעכב לעצמו! והלכך ודאי לא מכר דרך בורו, ולא הוצרך לפרש שהוא מעכב גם את הדרך של בורו: דמה הנאה יש לו בבור בלא דרך? ויד בעל השטר על התחתונה; אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע - מודו רבנן דבעין יפה מכר, דלית ליה למוכר השתא טענת 'פריחת אויר', ואינו נפסד מקרקע שהוא משייר לעצמו כלום על ידי אילן
^ דהך בבא, דקתני
^ לבור ודות
^ והבית עכב לעצמו
^ הלוקח
^ דבעין יפה מכר לו, כדמפרש לקמיה: דהשתא ליכא לפרושי טעמא דרבי עקיבא כדלעיל 'אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים', וליכא הכא שום טענה ללוקח אלא זאת: דאין רוצה שיתן מעותיו ויפרח באויר', ולהאי טעמא לא חייש רבי עקיבא לעיל; הלכך: טעמיה הכא - משום עין יפה הוא
^ צריך ללוקח ליקח לו דרך מן המוכר, דבעין רעה מוכר; דליכא הכא לפרושי טעמייהו דרבנן כדלעיל: דאין אדם רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר, ואין למוכר אלא טענת דריסת ביתו לחוד, ולההיא טענה לא חיישי רבנן לעיל; הלכך משום עין רעה הוא ולא גרסינן הכא 'הא תו למה לי': דהא לפום ריהטא משמע שהחליפו בכאן טעמייהו: דרבי עקיבא אית ליה פריחת אויר, ורבנן אית להו טענת דריסה, וקשיא רישא לסיפא; אלא הכי גרסינן: 'מאי לאו בהא קמיפלגי: דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר כו', דאי בתר טעמייהו דלעיל אזלי - איפכא הוה להו למימר: הכא לרבי עקיבא צריך ליקח משום טענת דריסה דמצי למיטען מוכר, ולרבנן אינו צריך, משום טענת פריחת אויר דמצי טעין לוקח
^ ו
^ כלומר: בין רבנן בין רבי עקיבא חשיבי להו שתי טענות: דריסה ופריחת אויר, דבתרוייהו אדם מקפיד; אלא דרבי עקיבא מייפה כח לוקח בכל מקום שיש לו טענה כנגד המוכר, ואזיל בתר דעתא דלוקח משום דלא שדי איניש זוזי בכדי, והיה יודע המוכר שכוונת הלוקח לקנות דבר שלם, שלא יהא נפסד במקחו כלום, דאין אדם משליך מעותיו לאבוד; הלכך: יד לוקח על העליונה, ולא חיישינן לטענת מוכר נגדו כלל; ורבנן אזיל בתר דעת דמוכר, דיד בעל השטר על התחתונה; אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע - דליכא לא למוכר ולא ללוקח טענת דריסה ופריחת אויר - אימא תרוייהו מודו או עין יפה או עין רעה
^ מתניתין היא [משנה ט] (לקמן דף עא.); וקתני רישא [משנה ח] 'המוכר השדה מכר האבנים כו'; אבל לא מכר האבנים שאינם לצרכה
^ בבור שבתוך השדה מיירי, שהיו עושין בתוך השדה בור להשקותו
^ שבשדה
^ שאין מים בבור ואין כרמים סמוך לגת ולא יונים בשובך
^ מיושבים; ואית דגרסי 'יושבים'; כל הנך אינן בכלל 'שדה'
^ אי לאשמועינן טעם דרבי עקיבא: דאין לוקח רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים, וטעמייהו דרבנן דאין מוכר רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר - הא מרישא, דקתני 'לא את הבור ולא את הדות וצריך ליקח כו' שמעינן לה!
^ אלא ודאי משנה יתירא היא, לאשמועינן
^ דאפילו בשאר דינין: דליכא הנך טעמי - מייפה רבי עקיבא כח לוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר, ורבנן מייפין כח מוכר משום דמוכר בעין רעה מוכר
^ טעמייהו דרבי עקיבא ורבנן הכא – כדלעיל; ודקאמרת 'הא תו למה לי' - איכא למימר ד
^ לעיל
^ כלומר: פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, וטעמייהו גבי מכירת בית
^ והשתא
^ לאפלוגי בתרתי
^ ולא אשמעינן 'שדה'
^ הוה אמינא התם הוא דאמר רבי עקיבא 'צריך ליקח לו דרך' מן הלוקח:
^ משום טענת דריסה משום צניעות, כלומר: דהתם ודאי יש לו טענת דריסה, משום דאדם עושה בתוך ביתו מילי דצניעותא, ואינו רוצה שידרסוהו אחרים
^ גבי
^ מודי להו לרבנן דאין צריך למוכר ליקח לו דרך, דלא מפסיד לוקח מידי בדריסתו של זה בשדהו, דהא ליכא צניעותא בשדה: שאינו עשוי אלא לחרישה וזריעה! הלכך איצטריך למיתני 'שדה': לאשמועינן דבשדה נמי פליג רבי עקיבא
^ הלכך יש לו גם בכאן ללוקח טענת דריסה
^ פליג רבי עקיבא
^ קא משמע לן דבבית נמי מזקא ליה דריסתו, משום צניעותא; ולרבנן נמי איכא למימר כי האי גוונא: אי אשמעינן 'בית' - משום דליכא דוושא, ואין לו טענה ללוקח, הלכך אזלי בתר טענת מוכר; אבל בשדה - דאיכא דוושא - אימא מודו ליה לרבי עקיבא! ואי אשמעינן 'שדה' - משום דליכא צניעות, אבל 'בית' - דאיכא צניעות - אימא מודו ליה לרבי עקיבא? צריכא
^ ד'המוכר את השדה'
^ בור וגת ושובך, והשדה עכב לעצמו
^ לאשמועינן דאזיל רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח, ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר אפילו היכא דמשתנין הטעמים למפרע
^ דקתני בסיפא דרישא דמתניתין 'מכרן (לבור ודות) לאחר' דמהתם שמעינן דאזיל רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר; ומדאשמעינן גבי בית - הוא הדין גבי שדה, דהא מרישא דהך סיפא - דהיינו 'לא מכר לא את הבור ולא את הגת' - מינה שמעינן דכי היכי דפליגי גבי בית - פליגי נמי גבי שדה: דכל טעמי בית: 'דריסה' ו'פריחה' - איכא למימר נמי גבי שדה; וכיון דאשמעינן דהכא נמי גבי שדה אית להו הנך טעמי דלעיל - הוא הדין נמי גבי הך סיפא, ד'מכרן לאחר': שמשתנין הטעמים איפכא, כדלעיל גבי 'מכרן לבור ודות' אזיל נמי רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח, ורבנן בתר דעתא דמוכר
^ הך משנה יתירא דקתני לאשמועינן דאפילו בשאר מקומות דליכא הנך טעמים
^ מייפה רבי עקיבא כח לוקח משום עין יפה, ורבנן מייפין כח מוכר משום עין רעה; והא ליכא למימר דלרבנן אצטריך למתני הך סיפא לאשמעינן דאית להו לרבנן דגבי שדה נמי חשיב להו טענת מוכר משום טענת דוושא, דמרישא: דקתני 'המוכר את השדה לא מכר את הבור' לא שמעינן להו לרבנן גבי שדה טענת דריסה אלא טענת פריחת אויר, אבל לרבי עקיבא הוא דשמעינן ליה דקשי דוושא לשדה, והשתא קא משמע לן דלרבנן נמי אית להו הך סברא, ואי לא תנייה הך סיפא הוה אמרינן דמודו ליה רבנן לרבי עקיבא דאין צריך ליקח לו דרך, דלא חיישינן לטענת דריסה דקטעין מוכר - ליכא למימר הכי: דכיון דמרישא דהך סיפא שמעינן לרבי עקיבא דקשי דוושא לשדה - בהך סברא נמי מודו רבנן, דהא לא פליגי בכל הנך בבי אדרבי עקיבא, אלא דאיהו אזיל בתר דעתא דלוקח ואינהו אזלי בתר דעת המוכר
^ ותו לא מידי

[1] כדקפרכת לעיל

[2] אמאי לא קנה? אלא לאו שמע מינה דרומא מסתמא לא קני: לא גג גבוה עשרה ולא אויר מעשרה ואילך? והוא הדין דלא קני עומקא מסתמא כלל, כרב דימי

[3] ומיהו גג שאין לו מעקה גבוה עשרה קני מסתמא להשתמש על הגג, דאין זה בכלל רום אלא בכלל גוף הבית ממש, כעליית הבית.

[4] ומדחינן:

[5] גבוה עשרה חשיב בית בפני עצמו, ולא מיבטיל לגבי בית בסתמא, עד דמפרש 'עומקא ורומא'; אבל אויר הגג עד לרקיע, דהיינו 'רומא', והוא הדין לעומקא - קני מסתמא

[6] מדרב פפא מקשי: אי אמרת בשלמא דמסתמא קני לוקח עומקא ורומא, היינו דאהני תנאה ד'על מנת', שהוא מיותר, לכדרב פפא: שאם רצה מוכר לבנות על גבי הדיוטא ולהגביה בניינין אחרים ברומו של בית – בונה; דאי לא אתני - הוה קני ליה לוקח לרומא שעל גבי הדיוטא מסתמא, דרומו של בית קונה בכל מקום מסתמא, ואפילו היכא דאיכא דיוטא העליונה שהיא של מוכר; אלא אי סלקא דעתא דמסתמא לא קני לוקח רומא, אלא של מוכר הוא – למה לי 'על מנת'? מאי אהני תנאי המיותר? בלא תנאיה נמי הוה קני מוכר לדיוטא העליונה ולרומו של בית, ואם היה רוצה לבנות – בונה! וקסלקא דעתיה דהאי מקשה דהכי איתיה לפירושה דמילתיה דרב פפא כדפרישית לה

[7] ה"ג בפירוש רבינו חננאל: דאי נפלה הדר בני לה: לעולם מסתמא לא קני לוקח רומא, ודקאמרת 'ייתור תנאה למה לי?' - להכי אהני: דאי נפלה דיוטא - הדר בני לה, וכדפרישית לעיל: דרב פפא לאו בבנין על גבי דיוטא איירי, אלא בבנין דיוטא עצמה אם תפול; כן נראה שיטת שמועה זאת בעיני; ויש שיטות אחרות, ואין בהן ממש.

[8] Note:בארמית בלשון המשנה! נראה שלשון השטרות היה בארמית, אך לשון הלימוד היה בעברית!

[9] כדאוקמה רב דימי בגמרא לעיל: ד'עומקא ורומא' בסתמא לא קני, ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא ולא למיקני בור ודות, שתשמישן חלוק מן הבית: שאינו עשוי אלא לשאוב ממנו מים

[10] המוכר

[11] מן הלוקח

[12] לילך לבור ודות שלו: דמוכר - בעין יפה מוכר

[13] שם ק,א

[14] פ"ב,ב

[15] אבות פ"ה מ"ה

[16] ורבנן סבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר, ושייר דרך לעצמו ממה שמכר

[17] חוץ מבור ודות

[18] ותנאי שלא לצורך הוא: שהרי אינן בכלל בית! אלא לטפויי מילתא קאתי, ושייר לו דרך

[19] ולרבנן לא אתא לטפויי כלל, דבלאו הכי שייר לעצמו דרך, ולרווחא דמילתא אמר כן: שלא יאמר הלוקח "כל הבית מכרת לי, ולא עכבת דרך"; שאין כל מוכרין בקיאין בדינין, והלכך פירש כל כך

[20] לבור ודות

[21] והבית עיכב לעצמו

[22] הלוקח

[23] לבור ודות שקנה, דמוכר - בעין יפה מכר לו

[24] איזהו 'בור' ואיזהו 'דות' והלא אין היכר בין זה לזה, ששניהן עמוקין בקרקע, ויש בהן מים מכונסין, ולמה לי למיתני תרתי

[25] בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין

[26] חופרין בור בעפר תיחוח, ובונין לו כותל אבנים, ומקרי 'דות'; והלכך: אי תנא 'בור', הוה אמינא: הני מילי בור, שהוא בחפירה, אבל דות - שהוא בבנין, כעין הבית - הרי הוא בכלל 'בית'! ואי תנא 'דות' משום דבנין בפני עצמו הוא, וחשיב, אבל בור לא חשיב, וליבטל גבי בית - צריכא

[27] בכל דיני מכירות שבעולם

[28] כלומר: מדמוקמינן בעלמא שאר דיני מכירה דתלו טעמייהו בעין יפה ובעין רעה אליבא דרבי עקיבא ורבנן, כגון בפרק 'חזקת הבתים' (לעיל דף לז:), דאמרן: מכר אילנות ושייר קרקע לפניו - פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, דלרבי עקיבא יש לו קרקע לבעל האילן שאם ימות האילן יטע אחר במקומו, ולרבנן אין לו

[29] ממתניתין הוא דדייקינן לה

[30] דכולי עלמא התם בעין יפה מוכר, ויש לו קרקע, אי נמי בעין רעה ואין לו; והכא - בהא פליגי:

[31] דרבי עקיבא סבר אין לוקח רוצה שיתן דמים למוכר וידרוס על גבי ביתו לילך לבורו ולדותו, ומוכר נמי יודע הוא שלדעת כן קונה הלוקח: שלא ידרוס מוכר על גבי ביתו, והיה לו למוכר לשייר דרך לעצמו בפירוש, והלכך צריך ליקח לו דרך; אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע - אימא מודי רבי עקיבא דמוכר בעין רעה מוכר, ואין לו קרקע לבעל האילן - דהיינו לוקח - דליכא הכא גבי לוקח טענת 'ידרסוהו אחרים', דלא דריס מוכר על גבי אילנות של לוקח

[32] לדריסה לא חייש לוקח, דאין כאן חסרון ממון; אבל מוכר יש לו טענה:

[33] דאינו רוצה שיקבל דמי ביתו מן הלוקח על מנת שיצטרך לפרוח באויר אל בורו ודותו שמעכב לעצמו! והלכך ודאי לא מכר דרך בורו, ולא הוצרך לפרש שהוא מעכב גם את הדרך של בורו: דמה הנאה יש לו בבור בלא דרך? ויד בעל השטר על התחתונה; אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע - מודו רבנן דבעין יפה מכר, דלית ליה למוכר השתא טענת 'פריחת אויר', ואינו נפסד מקרקע שהוא משייר לעצמו כלום על ידי אילן

[34] דהך בבא, דקתני

[35] לבור ודות

[36] והבית עכב לעצמו

[37] הלוקח

[38] דבעין יפה מכר לו, כדמפרש לקמיה: דהשתא ליכא לפרושי טעמא דרבי עקיבא כדלעיל 'אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים', וליכא הכא שום טענה ללוקח אלא זאת: דאין רוצה שיתן מעותיו ויפרח באויר', ולהאי טעמא לא חייש רבי עקיבא לעיל; הלכך: טעמיה הכא - משום עין יפה הוא

[39] צריך ללוקח ליקח לו דרך מן המוכר, דבעין רעה מוכר; דליכא הכא לפרושי טעמייהו דרבנן כדלעיל: דאין אדם רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר, ואין למוכר אלא טענת דריסת ביתו לחוד, ולההיא טענה לא חיישי רבנן לעיל; הלכך משום עין רעה הוא ולא גרסינן הכא 'הא תו למה לי': דהא לפום ריהטא משמע שהחליפו בכאן טעמייהו: דרבי עקיבא אית ליה פריחת אויר, ורבנן אית להו טענת דריסה, וקשיא רישא לסיפא; אלא הכי גרסינן: 'מאי לאו בהא קמיפלגי: דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר כו', דאי בתר טעמייהו דלעיל אזלי - איפכא הוה להו למימר: הכא לרבי עקיבא צריך ליקח משום טענת דריסה דמצי למיטען מוכר, ולרבנן אינו צריך, משום טענת פריחת אויר דמצי טעין לוקח

[40] ו

[41] כלומר: בין רבנן בין רבי עקיבא חשיבי להו שתי טענות: דריסה ופריחת אויר, דבתרוייהו אדם מקפיד; אלא דרבי עקיבא מייפה כח לוקח בכל מקום שיש לו טענה כנגד המוכר, ואזיל בתר דעתא דלוקח משום דלא שדי איניש זוזי בכדי, והיה יודע המוכר שכוונת הלוקח לקנות דבר שלם, שלא יהא נפסד במקחו כלום, דאין אדם משליך מעותיו לאבוד; הלכך: יד לוקח על העליונה, ולא חיישינן לטענת מוכר נגדו כלל; ורבנן אזיל בתר דעת דמוכר, דיד בעל השטר על התחתונה; אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע - דליכא לא למוכר ולא ללוקח טענת דריסה ופריחת אויר - אימא תרוייהו מודו או עין יפה או עין רעה

[42] מתניתין היא [משנה ט] (לקמן דף עא.); וקתני רישא [משנה ח] 'המוכר השדה מכר האבנים כו'; אבל לא מכר האבנים שאינם לצרכה

[43] בבור שבתוך השדה מיירי, שהיו עושין בתוך השדה בור להשקותו

[44] שבשדה

[45] שאין מים בבור ואין כרמים סמוך לגת ולא יונים בשובך

[46] מיושבים; ואית דגרסי 'יושבים'; כל הנך אינן בכלל 'שדה'

[47] אי לאשמועינן טעם דרבי עקיבא: דאין לוקח רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים, וטעמייהו דרבנן דאין מוכר רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר - הא מרישא, דקתני 'לא את הבור ולא את הדות וצריך ליקח כו' שמעינן לה!

[48] אלא ודאי משנה יתירא היא, לאשמועינן

[49] דאפילו בשאר דינין: דליכא הנך טעמי - מייפה רבי עקיבא כח לוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר, ורבנן מייפין כח מוכר משום דמוכר בעין רעה מוכר

[50] טעמייהו דרבי עקיבא ורבנן הכא – כדלעיל; ודקאמרת 'הא תו למה לי' - איכא למימר ד

[51] לעיל

[52] כלומר: פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, וטעמייהו גבי מכירת בית

[53] והשתא

[54] לאפלוגי בתרתי

[55] ולא אשמעינן 'שדה'

[56] הוה אמינא התם הוא דאמר רבי עקיבא 'צריך ליקח לו דרך' מן הלוקח:

[57] משום טענת דריסה משום צניעות, כלומר: דהתם ודאי יש לו טענת דריסה, משום דאדם עושה בתוך ביתו מילי דצניעותא, ואינו רוצה שידרסוהו אחרים

[58] גבי

[59] מודי להו לרבנן דאין צריך למוכר ליקח לו דרך, דלא מפסיד לוקח מידי בדריסתו של זה בשדהו, דהא ליכא צניעותא בשדה: שאינו עשוי אלא לחרישה וזריעה! הלכך איצטריך למיתני 'שדה': לאשמועינן דבשדה נמי פליג רבי עקיבא

[60] הלכך יש לו גם בכאן ללוקח טענת דריסה

[61] פליג רבי עקיבא

[62] קא משמע לן דבבית נמי מזקא ליה דריסתו, משום צניעותא; ולרבנן נמי איכא למימר כי האי גוונא: אי אשמעינן 'בית' - משום דליכא דוושא, ואין לו טענה ללוקח, הלכך אזלי בתר טענת מוכר; אבל בשדה - דאיכא דוושא - אימא מודו ליה לרבי עקיבא! ואי אשמעינן 'שדה' - משום דליכא צניעות, אבל 'בית' - דאיכא צניעות - אימא מודו ליה לרבי עקיבא? צריכא

[63] ד'המוכר את השדה'

[64] בור וגת ושובך, והשדה עכב לעצמו

[65] לאשמועינן דאזיל רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח, ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר אפילו היכא דמשתנין הטעמים למפרע

[66] דקתני בסיפא דרישא דמתניתין 'מכרן (לבור ודות) לאחר' דמהתם שמעינן דאזיל רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר; ומדאשמעינן גבי בית - הוא הדין גבי שדה, דהא מרישא דהך סיפא - דהיינו 'לא מכר לא את הבור ולא את הגת' - מינה שמעינן דכי היכי דפליגי גבי בית - פליגי נמי גבי שדה: דכל טעמי בית: 'דריסה' ו'פריחה' - איכא למימר נמי גבי שדה; וכיון דאשמעינן דהכא נמי גבי שדה אית להו הנך טעמי דלעיל - הוא הדין נמי גבי הך סיפא, ד'מכרן לאחר': שמשתנין הטעמים איפכא, כדלעיל גבי 'מכרן לבור ודות' אזיל נמי רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח, ורבנן בתר דעתא דמוכר

[67] הך משנה יתירא דקתני לאשמועינן דאפילו בשאר מקומות דליכא הנך טעמים

[68] מייפה רבי עקיבא כח לוקח משום עין יפה, ורבנן מייפין כח מוכר משום עין רעה; והא ליכא למימר דלרבנן אצטריך למתני הך סיפא לאשמעינן דאית להו לרבנן דגבי שדה נמי חשיב להו טענת מוכר משום טענת דוושא, דמרישא: דקתני 'המוכר את השדה לא מכר את הבור' לא שמעינן להו לרבנן גבי שדה טענת דריסה אלא טענת פריחת אויר, אבל לרבי עקיבא הוא דשמעינן ליה דקשי דוושא לשדה, והשתא קא משמע לן דלרבנן נמי אית להו הך סברא, ואי לא תנייה הך סיפא הוה אמרינן דמודו ליה רבנן לרבי עקיבא דאין צריך ליקח לו דרך, דלא חיישינן לטענת דריסה דקטעין מוכר - ליכא למימר הכי: דכיון דמרישא דהך סיפא שמעינן לרבי עקיבא דקשי דוושא לשדה - בהך סברא נמי מודו רבנן, דהא לא פליגי בכל הנך בבי אדרבי עקיבא, אלא דאיהו אזיל בתר דעתא דלוקח ואינהו אזלי בתר דעת המוכר

[69] ותו לא מידי

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]