בבא בתרא מה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים לא ס"ד אלא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מיתיבי אביי ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס אומר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת לו למוכרו וליתנו לו במתנה דבריו קיימין מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבה סיפא בביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למוכרו וליתנו במתנה מיגו דאי בעי א"ל מינך זבנתיה כי א"ל נמי בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין ומהימן קתני מיהת רישא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה ניתי עדים ונשקול אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס ליה לא גלעולם דאיכא עדים והוא דראה והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים אמר ליה הדרי בי מתיב רבא לסיועי לרבה דהנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה ה"ד אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי
רשב"ם[עריכה]
המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כי א"ל נמי לקוח הוא בידי מהימן ולא משכחת מתני' דקתני אומן אין לו חזקה אלא היכא דראה לא שנא מסר בעדים לא שנא לא מסר דלמסירה לא חייש אביי דעכשיו אינו יכול לטעון החזרתיו לך דהא קא חזינן ליה בידו וגם אינו יכול לטעון לא מסרתו לי דדמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחה היא בידי דא. נו נאמן אע"ג דליכא עדי מסירה ובכה"ג לחוד הוא דס"ל לאביי דאומן אין לו חזקה והכי הויא מסקנא דשמעתין כאביי:
ראה עבדו ביד אומן - שמלמדו אומנות והך ראיה בעדים היא שאינו יכול לטעון לא ראית וכגון שהחזיק בו שלש שנים דאי בפחות מג' שנים למה לי דנקט אומן דמשמע אבל באדם אחר הויא חזקתו חזקה והאמר ר"ל (לעיל דף לו.) הגודרות אין להן חזקה ואוקימנן אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר נ' שנים:
וטליתו כיד כובס - ואפילו שעה אחת:
לא אמר כלום - אומן אין לו חזקה:
בפני אמרת - לפלוני למוכרו וליתנו לו במתנה:
דבריו - של. גזלן קיימין הכי קס"ד השתא והיינו דקפריך מאי שנא רישא כו':
אמר רבא כו' - ברישא מפרש לה והדר מפרש תיובתא:
ביוצא - הטלית מתחת ידי אחר שטוען שלקחו מן האומן וקאמר ליה אחר לבעל הבית התובעו ואמר לו מה טיבו אצלך והלא מסרתיו לאומן לתקנו והוא משיב מן האומן קניתיו ובמצותך מכרו לי שבפני אמרת לו למוכרו הרי הוא כמי שטוען ממך לקחתי דמיגו דאי א"ל האי מחזיק לבעה"ב מנך זבנתי ומהימן הוא דהא לאו אומן הוא כי א"ל נמי יודע אני דזבינתה ניהליה לאומן וזבנה אומן ניהלי מהימן דהיינו כדאמרן לעיל דאי א"ל דזבנה מינך קמאי דידי מהימן:
אי דאיכא עדים - שמסר לו למה לי ראה הא את הוא דאמרת ל"ש אלא שמסר לו בעדים ל"ש ראה ל"ש לא ראה אמרת דאין אומן מהימן משום דכיון דהפקידוהו בעדים צריך להחזירו. בעדים ואמאי קתני דכי ראה אינו נאמן אבל אם לא ראה מהימן דמשמע דאין צריך להחזיר לו בעדים:
וכי ראה אותו ביד האומן מיהא תפיס ליה - בעה"ב ומוציאו מידו אלמא היכא דראה אפילו לא מסר בעדים לא מהימן אומן וקשיא לרבה דאמר דהיכא דמסר שלא בעדים ל"ש ראה לא שנא לא ראה מהימן אומן:
ומשני רבה לא לעולם - היכא דלא מסר בעדים אומן מהימן ואפילו ראה כדאמרינן והכא מיירי כגון דאיכא עדים שמסר לו וגם ראה הטלית בידו דכיון דאיכא תרתי עדים וראה לא מצי לאחזוקי ביה ולמימר לקוח הוא בידי שהרי בתורת פקדון בא לידו ומיגו ליכא למימר דהא לא מצי למימר החזרתיו לך שהרי רואין אותו עכשיו בידו ועכשיו חזר בו רבה בעל כרחו ממאי דאוקי למתני' במסירת עדים אע"ג דלא ראה אין לו חזקה לאומן והשתא ס"ל דהיכא דאיכא תרתי עדים וראה אין לו חזקה אבל עדים ולא ראה או ראה ולא עדים יש לו חזקה שיכול לטעון החזרתיו לך היכא דלא ראה ואע"ג דמסר בעדים דהדר ביה ממאי דאמר לעיל צריך להחזיר לו בעדים וכ"ש היכא דליכא לא עדים ולא ראה דיש לו חזקה ולאביי בראה לחוד תליא מילתא אם ראה ביד אומן אין לו חזקה ואם לא ראה יש חזקה ולמסירה לא חיישינן בין בעדים בין בלא עדים:
והאמרת כו' - וכיון דאיכא עדים למה לי ראם:
מתיב רבא - לאביי:
לסיועי לרבה - נראה בעיני דבלשון הזה אמר רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא דאביי:
על בעה"ב להביא ראיה - עדים משום דאומן מהימן מיגו דמצי למימר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כרי דמיו כדאמרי' גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא (לעיל דף לו.):
בזמנו נשבע ונוטל - כלומר אם בזמנו תובעו בדין נשבע ונוטל דהיינו מן הנשבעין ונוטלין שכיר בזמנו נשבע ונוטל וטעמא בשבועות משום דבעל הבית טרוד בפועליו הימנוהו לשכיר:
עבר זמנו - אחר ששקעה החמה:
המוציא מחבירו - שכיר:
אי דאיכא עדים - שמסר לאומן בפניהם ומסתמא גם בפניהם קצץ השכירות:
ליחזי - דיינין עדים מאי קאמרי:
תוספות[עריכה]
עדים אפי' לא ראה דלא מהימנא אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ומיהו קשה דלשון אי הכי אפילו בעדים נמי לא משמע הכי אלא משמע אי הכי דשלא בעדים נאמן במיגו בעדים נמי הוה לך למימר מיגו בשלמא לדידי דלית לי מיגו שלא בעדים בעדים נמי לית לי מיגו אלא לדידך קשה ור"ת דחק לפרש ואין נראה כלל לר"י:
המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וא"ת אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן דף ע. ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר ואפי' מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי ותירץ ר"ת דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתני' ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו וי"מ דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו. ואין מחזיר לו בעדים והכי פי' לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא ולא חשיב הכא דררא דממונא דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל תנהו לי וא"ל נתתיו לך שמודה שנתחייב ועל פירוש זה קשה לר"ח דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו וברייתא משמע דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמ"ד דצריך להחזיר בעדים משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות (דף מא: ושם) דהויא כאילו א"ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל התם בהמוכר סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן דסברא דאין צריך להחזיר לו בעדים הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מיגו דנאנסו דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפי' ר"ת:
נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. וא"ת והא אמר בפ' המקבל (ב"מ דף קיב: ושם) אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) פריך ליה ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו וא"ת א"כ לאחר זמנו נמי אמאי אמר המע"ה הוה לן למימר נשבע ונוטל דמאי טעמא אמרינן בעלמא לאחר זמנו דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה שכיר ובעה"ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה:
אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי. דודאי ידעי הקציצה דרגילות הוא תימה לר"י דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית בידו והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא במיגו אלא לאביי במאי מוקי לה בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים ואתא לאשמועינן דאע"ג דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה ליחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
קנג א מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ב', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף א' וסעיף ב, וטור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ז סעיף א':
קנד ב טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ד סעיף ד':
קנה ג מיי' פ"ו מהל' פקדון הלכה ד', ומיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ד סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף א':
קנו ד מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ב', ומיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ד':
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
אי דאיכא עדים. שראוהו שמסר לו למה ליה ראה בידו אע"ג דלא ראה בידו לא אמר כלום האומן דנייתי עדים שהפקידו אצלו ונפיק לדבריך דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אלא לאו הכא במאי עסקינן דליכא עדים ומש"ה דוקא ראה וכי ראה המפקיד ביד האומן מיהא תפיס מן האומן דלא מהימן הוא דלית ליה חזקה וקשיא לרבה דאמר היכא דמסר לו שלא בעדים אע"ג דראהו מהימן האומן והא הכא קתני דאינו נאמן אע"ג דליכא עדים הואיל דראהו. ומשני לא לעולם מש"ה אינו נאמן האומן דאיכא עדים שמסרו לו והוא דראה המפקיד דוקא. מש"ה הואיל דאיכא תרתי עדים וראה אינו נאמן. אבל לעולם אי ליכא עדים אע"ג דראה בידו מהימן האומן וכן הכי נמי אי איכא עדים הואיל דלא ראהו המפקיד מהימן האומן ויש לו חזקה. ומקשה ליה אביי והיכי מצית למימר משום דאיתנייהו תרוייהו אינו נאמן הא ליתנייהו תרוייהו נאמן והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים אע"ג דלא ראהו צריך להחזיר לו בעדים ולא מהימן האומן אע"ג דליתנייהו תרוייהו:
א"ל הדרי בי. דסבירא ליה המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים והואיל שלא ראהו מהימן האומן והכי קתני לה אמר רבה ל"ש דאין לו חזקה אלא שמסר לו בעדים וראהו בידו אבל אם לא ראהו מהימן האומן משום דסבירא ליה המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים ואם מסר לו שלא בעדים נמי אע"ג דראהו מהימן האומן מתוך שיכול כו' ואביי ס"ל אע"ג דליכא עדים הואיל שלא ראהו מיהא תפיס דלאו אומן מהימן. ואי איכא נמי עדים הואיל שלא ראהו בידו נאמן האומן משום דס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים ואביי עביד ראיה עיקר בלא עדים ורבה ס"ל דאינו נאמן עד דאיכא תרתי:
הנותן טליתו לאומן. לתקנה וראה אותה בידו:
אומן אומר. ב' מעות קצצת לי בשכירותי:
להביא ראיה. בעדים:
נתנה לו. האומן לבעה"ב:
בזמנו. היינו כל היום שהחזירה לו:
נשבע. האומן ונוטל מבעה"ב דשכיר בזמנו נשבע ונוטל:
עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה. בעדים:
אי דאיכא עדים. שקצץ לו בפניהן:
חידושי הרמב"ן
המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ואיכא למידק ונהמניה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית ובשבועה ואפשר לי דכי האי מגו לא אמרינן גבי אומן כיון דלא מהימן אלא בשבועה ויש רגלים לדבר דאיערומי קא מערים אין משביעין אותו ואינו נאמן דמלתא דלא שכיחא הוא שיאנסו והיינו פלוגתא דאיכא בין אחד לאומן להאי לישנא וכי איתותב ממתני' ללישנא בתרא הוא דאתותב אבל אינו נכון בעיני אלא לכלהו לישני איתותב והשתא סבר רבה שאינו נאמן במגו דאנסוהו כיון שלא פרעו בעדים כסבריה דרב עמרם דבפרק המוכר את הבית ולית ליה פשטיה דרב חסדא דהתם.
ותו איכא למידק ולהימניה במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים איכא למימר בכי האי גונא לא אמרינן מגו דמלתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקר איניש הלכך ואי לא אהדריה לא מצי למימר הכי, כך כתב ה"ר שמואל ז"ל.
ואין דבריו מחוורים לי, דכיון דקסבר רבה צריך לפרעו בעדים אי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אינו נאמן כדקיימא לן לדידן שאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים שצריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אינו נאמן נמצא עכשיו בין לאביי בין לרבה לא מפלנינן בין מגו למגו דכל מגו דאיכא למימר ביה אמרינן אלא כשמסר בעדים לרבה ליכא שום מגו ולאביי איכא מהימן מסר לו שלא בעדי' לרבה איכא מגו ומהימן אע"ג דראה לאביי ליכא מגו דהוה ליה כדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכי ראה לית ליה שום טענה דנאמנות.
מתיב רבא לסיועי לרבה. פירש הרב ז"ל דהכי איתמר בהאי לישנא בבי מדרשא ומיהו בין דאתמר לסייעיה לרבה בין דלא איתמר רבא אקשויי בעלמא הוא דעבד ולא סבר לה כותיה דהא אמר ליה רבא לאביי בסמוך ראה תניא ואלו להך תיובתא לי אע"ג נראה נמי כיון דליכא עדים אומן מהימן ועוד מדלא מצינן ליה ביע"ל קג"ם ויש לומר דקאמר ראה תניא לומר דלא אמרינן ליה אנן אפקי דנתזיוה ומיהו לדעתיה לא תניא ראה אלא בדאיכא עדים וכדרבה ומשום דעיקר מימרא דרבה היא לא הויא מן מנינא דהלכתא כאביי.
אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי. איכא למידק הכא האי מאי קושיא דלמא דידע הא ולא ידעי הא ואדרבה הוה ליה לאקשויי אי דאיכא עדים אמאי נאמן למאי דקסלק' דעתך דבראה עסקינן ותו רבא דקארי לה מאי קארי לה וכי לא הוה ידע דמצי אביי לאוקומה בשלא ראה ונראה דהוה סבר רבא דאי דוקא בשלא ראה היה לו לתנא לפרש כך אבל לא הוצרך לפרש דבשאין שם עדים קאמר דסתמא הכי משמע שאם היו שם עדים דרך הוא לידע הקציצה והיינו דקאמ' היכי דמי אי דאיכא עדים ודאי לא ס"ד דאם כן נחזי עדים מאי קא אמרי ואביי אמר ליה לעולם בדליכא עדים כדמשמע סתמא ובדלא ראה. ולא הוצרך לפרש זה דסתמא בלא עדים ובלא ראה משמע.
חידושי הרשב"א
ופריק: משום דסבירא ליה דכל המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים: והילכך מעתה אין כאן שום מגו. ואם תאמר אם כן ליהמניה מגו דאי בעי אמר נאנסו, וליהמניה בשבועה חמורה, דהא איכא מגו כי האי גונא, כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הבית (ע, א) גבי מפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי, דאמר ליה רב חסדא לרב עמרם דנאמר מגו דאי בעי אמר ליה נאנסו, ואמר ליה רב עמרם ואי אמר ליה נאנסו לא שבועה בעי, ואהדר ליה מאי נאמן נאמן בשבועה, והכא מאי שנא. י"ל דדילמא רבה כסבריה דרב עמרם אית ליה, דאמר דכיון דהפקיד אצלו בשטר אינו נאמן משום דאמר ליה אם כן שטרך בידי מאי בעי, כלומר וכל ששטרך בידי חזקה לא החזרתו, ומגו כי האי לא אמרינן, והכא נמי כיון שצריך להחזיר בעדים, חזקה אילו חזר ולקחו בפני עדים היה מחזירו ולוקחו.
ואם תאמר עוד, והא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דנאמן, וכדאית ליה לשמואל בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא, ב), ואפילו כשאמר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בפני עדים. פירש רש"י ז"ל, דלאו מגו איכא, דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא, דבהא חושש שמא יבאו העדים ויכחישוהו. ומכלל דבריו, דדוקא בטוען הלכו להם למדינת הים היה נאמן, הא אומר מתו לכולי עלמא לא היה נאמן, וכן מסתברא ודאי וכמו שכתבתי שם בפרק שבועת הדיינין. וי"ל עוד, דרבה סבירא לה כמאן דאמר התם דאינו נאמן, ואפשר דכן הלכה וכפשטה דשמעתא דהתם וכספרים דגרסינן התם משמיה דרבא תלמידיה דרבה הלכתא המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן.
ומכל מקום עדיין קשה, אם כן לרבה מאי שנא אומן אפילו אחר נמי. ואביי אמאי לא מותיב ממתניחתין גופה, דהא עלה קיימי, ומתניתין הוא דקא מפרש רבה וכדקאמר לא שאנו אלא שמסר לו בעדים, וליקשי ליה אביי מינה, וכדמותיב ליה מינה לקמן רב נחמן בר יצחק ואיתותב. ויש מתרצים, דקא סבר רבה דאומן לאו דוקא, אלא לפי שדרך למסור לאומן כלים בעדים, לפי שהכל צריכין לאומן, ולא כל אומן איש נאמן, נקטו לה הוא באומן, והוא הדין לשאר הנפקדים, וכאלו אמר הנפקדים בעדים אין להם חזקה. ואינו מחוור כלל, דאם כן מאי קא מותיב מינה רב נחמן בר יצחק ואמאי איתותב מינה רבה.
והראב"ד ז"ל פירש, האי מסר דקאמר רבה, לא שמסר לו בפני עדים לתקנו קאמר, אלא דמסרו לו סתם בעדים, ואלו באחר בכי האי גונא נאמן לומר לא בפקדון מסרתו אלא במתנה, וכאותה שאמר בפרק שבועת העדות (שבועות לד, א) מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ אי אמר ליה לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, ואי אמר לה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי, כלומר אלא נאמן, והילכך לדעת רבה היינו דאיכא בין אומר לאחר, דבאחר נאמן ובאומן אינו נאמן, דסתם מסירה לאומן מחמת אומנותו הוא, והרב ז"ל בעצמו נשמר ממה שהקשינו דאם כן מאי קא מותיב ליה רב נחמן ממתניתין, ותירץ דרב נחמן בר יצחק הכי מותיב ליה, אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה, אי דאפקיד ליה בעדים באחר נמי משכחת לה דאין לו חזקה, בדידעי דבתורת פקדון מסר ליה, ובאחר נמי מצי לאיפלוגי, אלא לאו דליכא עדים, ובאחר ודאי ליכא לאיפלוגי ואפילו ראה נאמן, וקאמר דאומן אין לו חזקה. וכל זה אינו מחוור.
וקתני מיהא רישא ראה: אלמא מדנקט לה בראה שמע מינה דכולה מילתא בהכי תליא, דהא בדליכא עדים הוא, וכדמפרש ואזיל, וטעמא משום דכל שראה הוו להו ככלים העשויים להאשאיל ולהשכיר, ואביי בהא תלי ליה טעמא, וכדכתיבנא לעיל.
ואם תאמר כיון דלאביי נמי דוקא ראה הא לא ראה אף על גב דמסר ליה בעדים מהימן, מאי (קתני) מיהא דקאמר, דמהאי לישנא משמע דלדידיה הכי והכי אינו מהימן, וכמאן דאמר ליה אודי לי מיהא בראה. נראה לי, דמשום דאקשינן רישא אסופא ואיצטריך רבא לאוקומי רישא באומן וסופא באחר, אמר הכין, כלומר, בין שתתרץ סופא כרב בין שתתרץ אותה בענין אחר וכולה באומן, רישא מיהא קתני בהדיא דבראה ביד אומן ואמר לזה אתה מכרתו לי אינו נאמן.
אמר ליה הדרי בי: כלומר, בהא, ומכל מקום אכתי פליג בראה וליכא עדים שאף אומן נאמן כאחר.
והלה אומר לא קצצתי אלא אחד: כלומר, והילך, אי נמי ופרעתיו לך, דליכא שבועת התורה גבי בעל הבית, וכדמוכח התם בפרק כל הנשבעין, וכבר כתבתיה בפרק המקבל.
נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל וכו': כלומר, מפני תקנת השכיר, וכדתנן אלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. היכי דמי, כלומר רישא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, במאי, אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי, דסתמא דמילתא כל שמסר בעדים עדים ידעי בקציצה, והילכך כל דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה ניחזי עדים מאי קאמרי, ואף על גב דלא ראה עדים מהימני ולא איהו, ואף על גב דאית ליה מגו, משום דמגו במקום עדים לא אמרינן באומן, כך היה סבור עכשיו רבא, וקתני אומן נאמן מאי טעמא לאו מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. קשיא לי, למה ליה לרבא לאורוכי בלישנא ולמימר מאי טעמא לאו מגו דלקוח. ונראה לי, דמשום דהוה איפשר לפרושי טעמא משום דקציצה לא דכירי לה אינשי, וכיון דלא דכיר לה בעל הבית ועוד שהטלית ביד אומן, הרי הוא נאמן, או יפרע בעל הבית או ישאר טלית ביד אומן.
ואם תאמר מי דחקו שלא לומר כן. ואביי נמי אמאי לא תריץ ליה הכין. י"ל משום דשמואל סבירא ליה דקציצה דכירי לה אינשי, כדאיתא התם בריש פרק כל הנשבעין, ולא ניחא להו לאוקמה דלא כותיה אלא לאוקומי בכולהו, ואפילו למאן דאמר קציצה, מדכר דכירי לה אינשי כנ"ל.
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קסג. והא דתנן אומן אין לו חזקה אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם. כלומר לא מסרת לי כלי מעולם, כי אמר ליה לקוח הוא בידי מהימן. בין ראה בין לא ראה, דאפילו היכא דראה נמי ואיכא עדים דהאי מנא דהאי תובע הוא, מגו דיכיל אומן לומר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות, כי אמר אין את מסרתה נהלי בתורת אומנות וחזרתי ולקחתיו ממך מהימן. אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוח הוא בידי מהימן אמר ליה מי סברת המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים שאני אומר המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וליתא לדרבה בתרויהי, דהא איתותב בקמיתא וסלקא ליה בתיובתא כדבעינן למימר קמן, ודקאמר נמי דכי מסר לו בעדים לא מהימן למימר לקוח הוא בידי ליתא, דקימא לן המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים כדמיברר בשבועות (מה,ב), ורבה נמי הדר ביה מינה בשמעתין, הלכך מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך [ד]מהימן כי אמר לקוח הוא בידי נמי מהימן כדבעינן למימר קמן:
קסד. איתיביה אביי ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת למכרו בפני אמרת ליתנו במתנה דבריו קיימין מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא סיפא ביוצא מתחת ידי אחר דלאו אומן וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו לאומן למכרו לי בפני אמרת לו ליתנו לי במתנה דמגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך מהימן דלאו אומן הוא כי אמר ליה בפני אמרת לו למכרו בפני אמרת לו ליתנו במתנה דבריו קיימין קתני מיהת רישא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה ליתי עדים ולפיק. דהא אמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אלא לאו דליכא עידים וכי ראה מיהת תפיס. ואמאי לימא מגו דיכיל למימר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות, כי אמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. ודחינן לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה. אבל לא ראה מגו דיכיל למימר החזרתיו לך כי אמר חזרתי ולקחתיו ממך נאמן. אמר ליה והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חברו בעידים צריך להחזיר לו בעידים אמר ליה הדרי בי.
ושמעינן מיהא דהיכא דראה עבדו ביד אומן שמלמדו אומנות [או] טליתו ביד כובס ואית ליה לתובע עדים דדידיה הוא, אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה, לא אמר כלום. ודיקא מינה, טעמא דראה, הא לא ראה אע"ג דמסר לו בעדים, מגו דיכיל למימר ליה החזרתיו לך כי אמר חזרתי ולקחתיו ממך נאמן. ולא דמי האי מגו למגו דאיתותב עליה (רבא) [רבה], דאלו התם מיירי בדראה, דכיון דחזינן ליה השתא גביה לא יכיל למימר ליה החזרתיו לך, מאי אמרת מגו דיכיל למימר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות יכיל למימר חזרתי ולקחתיו ממנו, כיון דאומן הוא מסתמא איכא לאחזוקיה דבתורת אומנות אתא לידיה, דאומן בלא סהדי כחד סהדי דמי ואשתכח דליכא מגו כלל. ובהדיא גרסינן נמי לקמן שפיר קאמר ליה ראה תניא, דשמעת מינה דתנא דקתני ראה דוקא קתני, ראה אין לא ראה לא. ותו דהא אביי גופיה דפליג עליה דרבה קא טרח לאוקומא למתניתא דהנותן טליתו לאומן בדליכא עידים ובדלא ראה, דשמעת מינה דהיכא דליכא עדים ולא ראה דכולי עלמא מודו דאומן מהימן משום מגו, והוא הדין היכא דלא ראה אע"ג דמסר לו בעדים דמהימן משום מגו, וכי קא מוקים לה לקמן בדליכא עדים משום סירכא דקציצה, דאי איכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי דקצץ ליה כדבעינן למימר קמן, אבל לענין טענת לקוח היא בידי היכא דלא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים חד דינא הוא. דמידי הוא טעמא אלא משום מיגו דיכיל למימר החזרתיו לך, כל היכא דליתיה להאי מיגו אומן מהימן, מה לי איכא עדים דמסריה ניהליה מה לי ליכא עדים.
והא דדייק אביי מרישא דהא מתניתא דראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה ליה ראה ליתי עדים ולפיק, דשמעת מיהא דאומן היכא דמסר לו בעדים אע"ג דלא ראה לא מצי למימר ליה חזרתי ולקחתיו ממך, ההוא לטעמיה דרבה הוא דדייק הכי. דהוה סבירא ליה מעיקרא דהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. תדע דהא כי שני ליה לעולם דליכא עדים והוא דראה, אקשי ליה והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אמר ליה הדרי בי, דשמעת מינה מעיקרא כי דייק אביי הכי לטעמיה דרבה הוא דדייק הכי, אבל השתא דסבירא לן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים מוקמינן לה לברייתא לא שנא איכא עדים ולא שנא ליכא עדים, דאפילו ליכא עדים כיון דראה אין לו חזקה, ולא אמרינן מיגו דיכיל למימר לא בא לידי בתורת אומנות, דכיון דאומן הוא וקא חזינן ליה גביה, כמאן דאיכא סהדי דאתא לידיה בתורת אומנות דמי, וכל שכן היכא דאיכא עדים. מיהו דוקא ראה, אבל לא ראה אומן מהימן, (ד) מיגו דיכיל למימר החזרתיו לך, דהמפקיד אצל חבירו בעידים אינו צריך להחזיר לו בעדים.
והיכא דיוצא מתחת ידי אחר דלאו אומן, וקאמר ליה ההוא אחר לתובע בפני אמרת לו לאומן למכרו ומכרו לי, בפני אמרת ליתנו לי במתנה ונתנו לי, מיגו דאי בעי אמר ליה אתה מכרתו לי או שנתתו לי במתנה ומהימן, דהא לאו אומן הוא, כי אמר ליה בפני אמרת לו לאומן למכרו או ליתנו לי במתנה דבריו קיימין. מכלל דאי לא טעין האי אחר הכי אלא מאומן לקחתיו, אע"ג דאמר דאומן אמר לי דאת אמרת ליה לזבוני לא מהימן, דהבא מחמת אומן הרי הוא כאומן:
שיטה מקובצת
ראה עבדו ביד אומן: במסקנא דשמעתא איתותב רבה ואסיקנא דאומן דמסר לו שלא בעדים אם ראה שהכלי עכשיו בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי. ונראה לי לפי המסקנא כיון דאומן דוקא תנן הא אחר יש לו חזקה כדדייקינן לקמן על כרחך הא דקתני הכא ראה עבדו ביד אומן לאחר שהחזיק בו שלש שנים דליכא לאוקמה תוך שלש דאם כן מאי איריא אומן אפילו אחר אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי בתוך שלש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה. ושמעינן מהכא דאומן אין לו חזקה במטלטלים אפילו לאחר שלש ואף על פי שיש לדחוק ולחלק דשאני עבד דאדם עשוי למסרו לאומן ללמדו אומנות שלש או ארבע שנים אפילו הכי מסתברא דהא דקתני נמי ראה טליתו ביד כובס שאינו נאמן לומר אתה מכרתו לי דומיא דעבד קתני דמיירי לאחר שלש שנים ומתניתין נמי דייקינן דקתני גבי שני חזקות האומנים אין להם חזקה ואף על גב דודאי אצטריך הכא לאשמועינן שאין להם חזקה כשאר בני אדם שיש להם חזקה במטלטלים ונאמנים הם לומר לקוחים הם בידי מכל מקום יש במשמע שהאומנים אין להם חזקה ואפילו לאחר שלש שנים שהרי כל אותן השנוים עד משנה זו שיש להם חזקה היינו חזקה דשלש שנים וכיון דקתני עלה האומנים אין להם חזקה יש במשמע שאין חזקה הנזכרת עד עתה נוהגת בהם. והדעת נוטה ללמוד מזה לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין להם חזקה אפילו לאחר שלש ולא דמי לגודרות שיש להם חזקה לאחר שלש דהתם כיון דעיילי ונפקי הא חזי להו ואיבעי ליה למחויי אבל כלים דלא חזי להו ופעמים שאין זכור למי השאילם לא שייכא בהו חזקה. ועוד פעמים שהוא משאילן ליותר משלש ועוד כיון שהן בבית השואל שלא ברשות אינו חושש למחות דמימר אמר מסתמא אינו משתמש בהם לאחר זמן השאלה מה שאין כן בגודרות שהוא רואה שהוא מחזיק בהם בגזל ואיבעי ליה למחויי. ובלא כן יש טעם פשוט שלא תהא לו חזקה אפילו לאחר שלש שנים דמימר אמר שהכלי בידו בתורת פקדון ואינו משתמש בו ומה לי לחוש ולמחות.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא: דקא סלקא דעתך דהאומן טוען לא מידך בא לידי אלא במקח בא לידי סרסור שאמרת לו בפני למכרו והיינו דאקשינן מאי שנא סיפא כי למה יהא האומן נאמן לומר במקח בא לידי מידי סרסור שהרי אין תפיסתו ראיה לפי שיש לתלות שבא לידו בתורת אומנות ואי מיירי שמסר לאומן בעדים כל שכן דקשה למה יהא נאמן כשטוען שאמר זה לאחר למכרו לו. קתני מיהא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה. קשיא לי דלמא לעולם דאיכא עדים והא דנקט ראה לפי שאם לא ראה הכלי בידו נאמן הכובס בשבועה מיהת מגו דאי בעי אמר נאנסו כו'. ויש לדחות אי דאיכא עדים טפי הוה עדיף ליה לתנא לאשמועינן דאפילו היכא דלא ראה אין האומן נאמן בלא שבועה להודיענו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אך נראה בעיני דלהכי לא משני ליה לעולם דאיכא עדים ונקט ראה לפי שאיני נאמן אפילו בשבועה דאי הוה משני ליה הכי אכתי הוה תיקשי ליה סיפא דקתני ביוצא מתחת יד אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לאומן למכרו לי דבריו קיימים דמשמע דבריו קיימים לגמרי ונאמן לומר שהוא צוה לאומן למכרו לו ואי איכא עדים שמסרו לאומן הרי הוא יכול לתבוע את האומן ולטעון עליו אתה מכרתו לזה כיון דקסבר רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואפילו אם זה האחר עומד וטוען מינך זבינתה לא פקעה תביעת המפקיד דכמו שיכול לטעון על האומן אף על גב דלא ראה ולומר עודנו בידך ואתה כופר בו כך יכול לטעון אתה מכרתו לזה ולא החזרתו לי ואפילו אם תמצא לומר שהאחר יכול לזכות לעצמו בכלי ולומר ממך קניתיו והנפקד החזירו לך אלא שהנפקד מתחייב לך בדין משום דאפסיד אנפשיה שנתחייב להחזיר לך בעדים ועוד נראה לי דלא מיבעי שאין האומן פטור היכא דמסר לו בעדים אף על פי שיוצא מתחת ידי אחר לדעת רבה אלא גט זה האחר שהכלי יוצא מתחת ידו אין לו חזקה אפילו אם יטעון מינך זבינתה כיון שנראה כליו של מפקיד בידו דמצי אמר ליה מפקיד דאין תפיסתך ראיה שלקחתו ממני כי האומן מכרו לך. אבל למאי דקיימא לן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים היכא שהכלי יוצא מתחת ידי אחר אין המפקיד יכול לטעון הנפקד מכרו לך שלא ברשותי שהרי הנפקד נאמן לומר החזרתיו לך ואתה מכרתו.
ועלה בידינו מסברא זו שכתבנו דהיכא דאפקיד גבי חבריה ואמר ליה אל תחזיר לי אלא בעדים שזה צריך להחזיר לו בעדים לדברי הכל אם יוצא מתחת ידי אחר ואמר ליה אחר מינך זבינתה והלה אומר איש פלוני מכרו לך שהפקדתיו אצלך ולא החזירו לי נאמן לפי שאין תפיסתו של זה ראיה שלקחו מבעליו שהרי הנפקד מתחייב להחזיר לו ואינו נאמן משום מגו דנאנסו שהרי לא היה יכול לטעון נאנסו כיון שהוא נמצא והא דתניא בפרק הגוזל ואם אמרו גדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי נאמנים. התם כשלא ראה ונאמנים מתוך שיכולים לומר החזרנו לך והדבר צריך עיון.
אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס: פירוש דליכא עדים שמסר לו לאומן אבל איכא עדים דראה כלומר שהם רואים את הכלי של זה התובע ביד האומן ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע וכי ראה מיהא תפיס אלמא אין האומן נאמן לטעון לקוחים הם בידי אפילו בכלים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר כיון שהוא אומן בכלים כיוצא מאלו לפי שאין תפיסתו ראיה דאמרינן דרך אומנות בא לידו. ודוקא היכא דראה אבל היכא דלא ראה נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה אבל לא ראה נאמן לומר אתה מכרתו לי מתוך שיכול לומר החזרתי שאין צריך להחזיר בעדים. והא דקתני סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למכרו נאמן אבל אם הוא טוען שהאומן מכרו לו ואמר שלקחו מבעליו לא אמר כלום טעם הדבר אף על פי שטוענים ללוקח מאי דמצי טעין מוכר והאומן היה נאמן בעוד שהיה הכלי בידו היכא דלא ראה דהחזירה אבל מכל מקום כשמכרו לזה לא היתה ביד האומן אלא טענת לקוחה שהרי הלוקח היה רואה הכלי בידו וצריך היה למכרו לו והרי בטענת לקוחה אינו נאמן כיון שמסר לו זה בפני עדים והיכא דלית ליה טענת חזרה אף אחר נמי אינו נאמן ואפילו היכא דלא ראה ביד זה האחר אלא שהוא מודה שהכלי שזה תובע בידו הוא שלקחו מן האומן אף על גב דאי הוה בעי הוה טעין לא היו דברים מעולם זוכה בו התובע לפי שזה האיש עצמו שלקח הכלי אין לו להאמין את האומן על טענת הלקיחה כיון שנמסר לו בעדים ובשעת המכר לא היתה ביד האומן לא טענת לקיחה ולא היתה לו מגו דחזרה כן נראה לי. והדברים פשוטים. עוד יש לומר לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה וטעמא דאית ליה שיש חזקה לאומן אף על גב דראה כיון שמסר שלא בעדים ולא תלינן דבתורת אומנות בא לידו דקסבר רבה דהוה ליה לבעל הבית למסור לאומן בעדים וכיון דהימניה למסור לו שלא בעדים איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל בשאלה ובשכירות הרי השואל והשוכר באו לביתו של בעל הבית שלא בעדים ואין ראוי לומר שלא ישאיל ולא ישכיר לו בעל הבית עד שיצא לחוץ ויזמין עדים. עליות.
נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל: כתוב בתוספות ודוחק לומר דמאי דחזינן שיהה כו'. והרא"ש ז"ל תירץ דהאי דשיהה שלא רצה לקבל אחת עד שיתן לו שתים שקצץ לך. עד כאן לשונו.
אמרו הגאונים ז"ל דכל הנוטלים שהם נשבעים כגון מלוה על משכון וטוען כך וכך יש לי עליו וכן בהא דאמרינן בהנהו עזי דאכלין חושלא בנהרדעא כו': ויש להקשות על דבריהם דבסיפא קתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל וברישא לא קתני נשבע ונוטל אלמא כל זמן שהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה ועל בעל הבית להביא ראיה. ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לדרישא דשבועת שכיר נשבע ונוטל אין הנטילה מן הדין אלא תקנו שיטול בשבועה וכשהטלית ביד אומן הנטילה מן הדין לכך שנינו בה על בעל הבית להביא ראיה. ואין הטעם הזה מספיק כהוגן. עוד יש להשיב כשהטלית ביד אומן אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה שכך כתב הרב הגאון ז"ל בכל הנשבעים ונוטלים שהנטילה מן הדין והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד האומן כיון שהוא תפוס ועומד ואין מוציאין מידו אפילו אם אינו נשבע להכי תנא על בעל הבית להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאים מידו אבל אחר שנשנה שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל עד כאן לשונו. ועוד יש להראות פנים דלא קתני שבועה בהך ברייתא אלא שנשבע בעת התפיסה דהא קתני סיפא עבר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה ואף על פי שיש שבועת מודה במקצת. עליות.
היכי דמי: כלומר רישא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה במאי אי דאיכא עדים נחזי מאי קאמרי דסתמא דמלתא כל שמסר בעדים עדים ידעי בקציצה והלכך כל דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה ניחזי עדים מאי קאמרי ואף על גב דלא ראה עדים מהימני ולא הוא ואף על גב דאית ליה מגו משום דמגו במקום עדים לא קאמרינן אלא לאו דליכא עדים ואף על גב דראה דאי לא מאי קמשמע לן פשיטא וקתני אומן נאמן מאי טעמא לאו משום מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. קשיא לי למה ליה לרבא לאורוכי בלישניה ולמימר מאי טעמא לאו מגו דלקוח הא על כרחך כל דמוקמת ליה בדראה ליכא טעמא אלא משום מגו דלקוח. וצריך לומר משום דהוה אפשר לפרושי טעמא משום דקציצה לא דכירי לה אינשי וכגון דלא דכיר לה בעל הבית. ועוד שהטלית ביד אומן. ואם תאמר אם כן מי דחקו שלא לומר כן ואביי נמי אמאי לא תירץ לה הכין. יש לומר משום דשמואל סבירא ליה דקציצה דכירי לה אינשי כדאיתא התם בפרק כל הנשבעין ולא ניחא להו לאוקמה דלא כוותיה אלא לאוקמה ככולהו ואפילו למאן דאמר דקציצה מדכר דכירי ליה אינשי כן נראה לי. ואוקמה אביי בדליכא עדים ולא ראה. והוא הדין בדאיכא עדים ולא ראה ובדליתנהו לעדים אי נמי בדאיתנהו ובלא ידעי בקציצה אלא דלמאי דאמר רבא אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי קא מהדר. והקשה רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל היכי מצי מוקמי לה בדליכא עדים דאם כן נתנה לו בזמנו אמאי נשבע ונוטל ומשום תקנתו של שכיר דהא רב ושמואל דאמרי התם בריש פרק כל הנשבעין לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדיט מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ותירץ דפלוגתא היא התם ואיכא מאן דאמר אף שכרו שלא בעדים שכיר נשבע ונוטל. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דרבא הוא דאמר התם ולא מיפלג פליג עלייהו אלא כלפי מאי דאמר התם רמי בר תמא כמה מעליא הא שמעתתא קא מהדר ליה רבא מאי מעליותא דאם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומכל מקום מודה הוא בדינם אלא דלא ידע לטעמייהו וכל דלא ידעינן טעמא שפיר לאו מימר אמרינן בה כמה מעליא האי שמעתתא. ותדע לך דהא קיימא לן כרב ושמואל ואלו אביי ורבא פליגי עלייהו הוה לן למפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. ועוד דהא רבא הוה מקשי ליה התם לרמי בר חמא ואם איתא כיון דלרבא הא מתניתין דקציצה על כרחך בדליכא עדים אם כן אדמותיב קושיא שבועת השומרים היכי משכחת לה לותביה בהדיא מהא מתניתין כדמותיב מינה הכא לאביי. ודוחק הוא לומר משום דהוה מצי רמי בר חמא לדחויי רב תנא הוא ופליג ושמואל נמי כוותיה סבירא ליה. עוד תירץ הוא ז"ל דהכא כיון שמודה במקצת השכירות ליכא למיחש מתוך שיכול לכפור בכל ולמימר לא שכרתיך מעולם שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל והיינו טעמא דשבועת מודה מקצת וכדרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ואינו נאמן מתוך שיכול לכפור בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וזה נכון. הרשב"א ז"ל.
לא לעולם דליכא עדים כדקאמרת אלא האי דאוקמת לה בדראה לאו הכין הוא אלא בדלא ראה ומשום הכי אומן מהימן אבל בדראה אף על גב דליכא עדים לא מהימן. פירוש ואף על גב דאכתי איכא למימר מגו דאי בעי אמר מעולם לא לקחתי ממך בתורת אומנות אלא בתורת מקח לפירוש קמא אי נמי מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי לפירושא בתרא מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לפירושא בתרא אי נמי בתורת אומנות שקלתיה מיניה מעיקרא לפירושא קמא לא אלים כחו דהאי מגו כי היכי דאלים כחו היכא דלא ראה. הר"י ן' מיגש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה