בבא בתרא מב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גמ' אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה וכל שכן אומן שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה רמי ליה רבי אבא לרב יהודה במערתא דבי רב זכאי מי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דשותף אין לו חזקה לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא רבינא אמר אהא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה גופא אמר שמואל בשותף כיורד ברשות דמי מאי קמ"ל שותפות אין לו חזקה לימא שותף אין לו חזקה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה גלומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע:
דומעידין זה לזה
רשב"ם[עריכה]
גמ' אבוה דשמואל - וגם לוי חבירו:
תנו - במתני':
שותף - השותפים והאפוטרופין כו' אבל אומן לא תנו דכ"ש דאין לו חזקה דהא אין לו חלק כלל דנימא מיגו דהיה לו חלק בו קנה מחבירו את חלקו אלא ודאי לתקנן ניתן לו:
אבל שותף יש לו חזקה - דאם איתא דלא מכר לו חלקו היה לו לעבוד את האדמה ולאכול הפירות בשותפות:
מחזיקין זה לזה - אם האחד מחזיק בחלקו ובחלק חבירו ג' שנים הויא חזקה:
ומעידין - זה על חלקו של זה להעמידה בידו אם בא אחד מן השוק לערער עליו ולא הוי נוגע בעדות כדמפרש לקמן:
ונעשין כשומרי שכר זה לזה - שאם מבית אחד מהן נגנב דבר של שותפות חייב לשלם כשומר שכר וזהו שכרו שגם חבירו ישמור הכל כשיעור זמן שמשמר זה עכשיו:
והא אמר שמואל שותף - שמחזיק בכל השדה גם בחלקו של חבירו:
כיורד ברשות דמי - כלומר כאילו נתן לו חבירו רשות וצוהו להיות במקומו כדין אריס דמי:
לאו למימרא דשותף אין לו חזקה - דהוי כאריס שיורד ברשות ולכך לא הויא חזקתו חזקה ולקמן מפרש דאכתי לשאר דברים קאמר שמואל כיורד ברשות דמי מדלא קאמר בהדיא שותף אין לו חזקה:
דנחית לכולה - שדה שקנו שניהם:
דנחית לפלגא - בחלק המובחר החזיק ואמר חלקנו והגיע זה לחלקי והחזקתי בו שלש שנים ואידך טעין עדיין לא חלקנו אלא כך התנינו בינינו שתאכל אותו חלק ג' שנים ואני אחריך כמו כן ג' שנים:
אמרי לה להאי גיסא - יש מתרצים בענין זה הא דאמר שמואל שותף יש לו חזקה דנחית לכולה דמנהג שותפים ליטול בשותפות פירות כל שנה ושנה או זה יטול חצי הקרקע וזה החצי ולשנה הבאה למפרע מה שלקח זה אשתקד יקח זה עכשיו שכל אחד רוצה ליהנות בכל שנה מחלקו וזה שהניח להחזיק לחבירו ג' שנים בכל השדה ודאי מכר לו את חלקו והלכך הויא חזקה:
והא דאמר שמואל אין לו חזקה דנחית לפלגא - שכן דרך שותפין לאכול זה פלגא ואידך חבריה פלגא שלש שנים או ארבע ואחר כך אוכלין למפרע בענין זה ארבע שנים אחרות:
ואמרי לה להאי גיסא - היכא דנחית לכולה לא הויא חזקה שכן הוא מנהג השותפין לאכול שדה שלש שנים והלכך לא מצי טעין לקוח חלקך בידי והיכא דנחית לפלגא הויא חזקה דסברא הוא דחלקו דאם איתא דניחא ליה ליהנות מחלקו בכל שנה ולא להמתין שלש שנים או ארבע שנים אחר חבירו כמנהג שותפין לא היה לו לברר חלק אחר לבדו אלא יעשו בשותפות ויחלקו הפירות: הכי גרסי' רבינא אמר הא והא דנחית לכולה הא דאית בה דין חלוקה. ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הויא חזקה דכיון דיש כדי לזה וכדי לזה אינו מנהג להניח האחד להקדים לו חבירו ג' שנים אלא אם כן מכר לו חלקו:
דלית בה דין חלוקה - אינה חזקה דהתם מנהג הוא לאכול זה שלש או ארבע שנים שלימות כל השדה ואתר כך זה משום דבשניהם ביחד אינו כדאי והכי קיימא לן והך עובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דזבון אמהתא בשותפות מר משתמש ראשונה שלישית כו' בריש פרקין (דף כט:) ופרשינן טעמא כי היכי דלא ליחזקו אהדדי ה"ה דאי הוה כל אחד משתמש שלש שנים רצופין לא תהוי חזקה דהא לית בחדא אמתא דין חלוקה והלכך לא תהוי חזקה ואינהו דאחזוק בסירוגין משום דלמא לא ידעי העדים לסוף ג' שנים שלקחוה בשותפות ויטעון המחזיק בה שאינו שותף ותהוי חזקתו חזקה:
לומר שנוטל - כדין אריס שיורד ברשות אפי' בשבח המגיע לכתפים גמר פירי כגון קמה לקצור וענבים לבצור נוטל כל החצי כדין אריסי העיר ואפילו הוא שדה שאינו עשוי ליטע אלא לזריעה ונטעה הוא נוטל כל דינו כאילו עשוי ליטע כדין היורד ברשות דאילו יורד שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה דאם השבח יתר על היציאה נוטל את היציאה ואם היציאה יתר על השבח נוטל יציאה שיעור שבח כדאמר בב"מ בהשואל (דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אומר אומדין כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו ליטע וא"ר פפא לא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע והכא חשיב להאי שותף כיורד ברשות והלכך שקיל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואי הוה אמר שמואל שותף אין לו חזקה הוה אמינא דידו על התחתונה הואיל ובלא רשות חבירו ירד:
תוספות[עריכה]
אבל שותף יש לו חזקה. יש ענין לשותף דאין לו חזקה כדמפרש לקמן וא"ת א"כ ליתני במתני' שותף אין לו חזקה אע"פ שיש שותף שיש לו חזקה כי היכי דתני אריס אע"פ ששאר אריס שאינו אריסי בתי אבות יש להן חזקה ויש לחלק:
שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה. וא"ת מנא ליה דילמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים כדאמר בסמוך וכ"ת דמשמע ליה דבכל ענין מדמי ליה לאריס דלמא כשאר אריסים קאמר שיש להן חזקה ולא כאריסי בתי אבות:
שבח המגיע לכתפים. מפרש רש"י בכמה מקומות וכן רבינו שמואל דמגיע לכתפים כגון ענבים הראויין ליבצר וקשה דאמרי' בפ"ק דב"מ (דף טו:) והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל לבעל חוב בשבח המגיע לכתפים ואי ס"ד היינו ענבים הראוים ליבצר א"כ בעל חוב לא גבי מינייהו כדאמר בכתובות פ' נערה (דף נ:) אמר ליה זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא אמר ליה לא יהא אלא בעל חוב דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי דצריכי לדקלא קאמינא אלמא לא גבי מאותם העומדים ליגדר ולאו פירכא היא דהא רש"י נמי לא בעי למימר מאותן העומדים ליבצר מיד אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר ור"ת מפרש מגיע לכתפים היינו דבר שבא ע"י טורח ומייתי ראיה מהא דתנן בסוף יש נוחלין (לקמן דף קלד.) האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת יחזירו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו ובעי רבא (שם קלה:) שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו בשבח המגיע לכתפים לא תבעי לך דכי נפלו ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון משמע שבח שאינו מגיע לכתפים היינו בא מאליו ולר' אלחנן נראה דאדרבה משם קשה לר"ת דלמה שינה בלשון דמעיקרא קאמר נכסים ששבחו מאליהם מהו ובתר הכי קאמר כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים דמעיקרא נמי הוה ליה למימר שבח שאין מגיע לכתפים אלא משמע דשבח המגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששבחו מאליהם וע"ק לר"ת אמאי קאמר כגון דקלא ואלים ה"ל למימר כגון פירות הבאות מאליהם ואומר רשב"א דאין תימה לפי' רש"י דשבח המגיע לכתפים היינו פירות אמאי חשיב להו כנכסים שנפלו לו ממקום אחר ויטלו אחיו עמו הלא גם להם יש פירות בארצם שהיתה כנגד זו דהא מבעי ליה בדקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון אי חשיב כנפלו לו נכסים ממקום אחר כ"ש פירות דאית לן לאחשובינהו טפי כנפלו לו ממקום אחר כדמוכח גבי בכור (לקמן דף קכד.) דפליגי רבי ורבנן בחפירה והוו שיבלי (שלחופי) והוו תמרי אי בכור נוטל פי שנים אי לא ואפ"ה מודו בדקלא ואלים וארעא ומסקא שרטון דשקיל אלמא חשבינן פירות טפי בנפלו לאחר מכן מדקלא ואלים ומצינן למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות ואע"פ שגם לקחו נגדם בחלקם דהם טרחו והם אכלו אבל מה שהמת טרח למה לא יקחו בטורח המת כמותו וכתלושים חשיבי ואי תלשם ואח"כ מת זה דבר פשוט שיטלו עמו ומיהו קשה לפי' הקונט' למה הוצרך כאן להאריך ולומר בשבח המגיע לכתפים דהיינו פירות שבכל שנה ושנה כדין אריס לא היה לו לומר אלא שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע דהיינו כדין אריס דיורד שלא ברשות שקיל בשדה העשויה ליטע כדין אריס כדאמר בהשואל (ב"מ דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' ומסיק דבשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה ופרש"י דהיינו כדין אריסי העיר אבל לפר"ת אתי שפיר דה"פ שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים דהיינו בא ע"י טורח בשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס אבל באין מגיע לכתפים לא יטול כדין אריס ואף על גב (דאדם) נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא כדמשמע בפ' מי שאחזו (גיטין דף עד:) הכא שיורד שלא ברשות סבר גמרא דאין לו ליטול בשבח הבא מאליו כדין אריס ומ"מ קשה דבכל מקום גרס ובשדה (. שאינו שלו) בוי"ו ולפירוש זה הוה ליה למימר בשדה בלא וי"ו כיון דחדא מילתא היא ויש ליישב פ"ה ונפרש ההיא דהשואל כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה דלאו היינו כדין אריס דלאריס נותנין יותר למחצה ולשליש כי עוסק בה לתקנה כמה צרכים אלא ה"פ כמה אדם רוצה ליתן לקבלן ליטע שדה זו ולא ירד בה לאריסות אלא מיד נוטל שכרו ונוטל יותר משכיר יום כי שכיר יום אין עליו לתקן אם יתקלקל
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
קכז א מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף ב', ועי' פ"ה מהל' שותפין הל' ח, וטור ושו"ע חו"מ סי' קע"ט:
קכח ב ג מיי' פ"י מהל' גזילה הלכה ז', סמ"ג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ה סעיף ה':
קכט ד מיי' פט"ו מהל' עדות הלכה ד', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
שותף אין לו חזקה. אע"ג דיכול למימר מן חבירי קניתי חלקי:
וכ"ש אומן. דאיכא למימר כדי לתקן נתנו לו:
מחזיקין זה על זה. שאם האחד תופש חלקו וחלק חבירו ג' שנים החזיק בו:
ומעידין זה על זה. שאם בא אחד וערער על חלק חבירו יכול שותפו להצטרף עם עד אחר ולהעיד עליו דשל אביו היה או אם ערער עליו אדם יכול שותפו להצטרף עם עד אחד ולהעיד עליו שקנאו:
ונעשין שומרי שכר זה לזה. שאם שומר זה מקצת הממון שבשותפותם וזה מקצת ונגנב מבית אחד או אבד אינו כש"ח אלא חייב לשלם משום דש"ש הוא שבשכר ששומר לו חבירו מקצת הממון שומר לו אידך מקצתו:
כיורד ברשות. חבירו לשדהו דמי דהוי כאריס שיורד לרשות חבירו וכיון דחשיב הוא כיורד ברשות חבירו לדעתו (וכו' לדעתו) מכלל דאין לו חזקה:
אמרי לה להאי גיסא הכי שאם ירד לפלגי לאותו חצי שלא הגיע לחלקו יש לו חזקה משום דמצי למימר המחזיק חלקך קניתי ממך וכבר החזקתי בו ואין לך בו כלום ודאי הויא חזקה אבל אי נחת לכולה ואמר כולה מוחזקת בידי אינה חזקה דאמר דמש"ה הניחה זה ברשותו ג' שנים כדי שישתמש בה נמי הוא כנגדו ג' שנים אחרות ומש"ה אינה חזקה דכיורד ברשות הוה. ואמרי לה להאי גיסא הכי האי דנחית לכולה הויא חזקה משום דמצי למימר למערער הואיל שהחזקתי בכולה שני חזקה שלי היא שקניתי חלקך ממך אבל אי נחית לפלגא לא הויא חזקה משום דמצי למימר המערער חלקנו בשוה ובחלקך המגיעך החזקת ובתוך שלי לא תחזיק כלל דמה שירדתי בחלקי ברשותי ירדתי:
הא דאית בה דין חלוקה. ד' אמות לזה וד' אמות לזה ונחית לכולה והחזיק בה ג' שנים חזקתו חזקה משום דמצי למימר ליה חלקך קניתי ממך. אבל אי לית [בה] דין חלוקה והחזיק בה אינה חזקה משום דמצי למימר המערער הואיל דלא הוה דין חלוקה הייתי מתרצה שיהא בידך ג' שנים:
לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים. שאם השביח עד גמר פירי שנוטלו חצי דאי הוה אמר בפירוש אין לו חזקה והיה השותף זורעה היה ידו על התחתונה ולא היה נוטל בחלקו של חבירו כלום אבל השתא דאמר שותף כיורד ברשות דמי הא אתא לאשמעי' דנוטל כאריס דמה אריס נוטל מחצה אפי' בשבח המגיע לכתפים האי נמי נוטל מחצה של חבירו וחלקו משום דהיינו ג' חלקים. איבעית אימא מש"ה תני שותף כיורד ברשות דמי ונוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע מה שדה העשויה ליטע אם יורד בה אדם שלא ברשות וזרעה ותיקנה דנוטל כפי חלקו המגיעו על מחצית השבח האי שותף נמי אם יורד בשדה שאינה עשויה ליטע וזרעה והשביחה נוטל בכל מה שהשביח חלקו וחצי חלק חבירו משא"כ אדם אחר דעלמא שאם יורד שלא ברשות בשדה שאינה עשויה ליטע אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את ההוצאה ואם היציאה יתירה על השבח נוטל את השבח דכל שעה ידו על התחתונה הואיל שירד שלא ברשות אבל האי שותף כיורד ברשות דמי וידו על העליונה. ומעידין זה על זה כדאמר לעיל:
ואמאי מעידין הא נוגעין בעדותן הן. משום דאם האחד היה מאבד חלקו היה חוזר זה שאבד והיה נוטל חצי מחלקו של חבירו ולפיכך מסייע לשותפו כדי שלא יפסיד הוא עצמו:
חידושי הרמב"ן
לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה כו'. כבר כתבנו במקומות אחרים (ב"מ טו,א ד"ב שבח) שפירש שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר וענבים העומדות ליבצר ונוטל בהן כמה שהן שוין לפי חשבון שעדיין הן צריכות לקרקע אבל אם לא הגיעו לכתפים הם צריכין לאריס אחר ושמין לו כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית ואינו נוטל כל שבחו.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב שנוטל אפילו בשבח המניע לכתפים ומשמע דבפירות שהגיעו לכתפים כשירד בה קאמר של יורד שלא ברשות היה יכול לומר כיון שהניעו לכתפים אינו צריך לאריסותך שהרי עומדין ליתלש אבל ליורד ברשות נוטל כיון שצריכין כלל לקרקע. ויש פירוש אחר בשבח המגיע לכתפים, אבל לא הוסכם מן הראשונים ז"ל.
חידושי הרשב"א
רבינא אמר הא והא דנחית לכולה: כתב ר"ח ז"ל ואפירושא דידיה סמכינן, ואמרינן הא דנחית לכולה ואית בה דין חלוקה מחזיקין זה בזה בין בכולה בין בחציה, ואי לית בה דין חלוקה כיורד ברשות דמי ולית ליה חזקה, לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. נראה שר"ח ז"ל פירשה לצדדין: נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו, ונוטל זה היורד בה ונטעה בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום, וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע, אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה, דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ורבי שמעון ז"ל ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן.
תוספות רי"ד
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לג) הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחו' כתב ר' יצחק זצוק"ל אינהו לא אמור אלא מדאורייתא. אבל מדרבנן גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין דהא מתני' היא ע"י עדים גוב' מנכסים בני חורין ונפלאתי מאוד על דבריו אטו מתני' מיתמי קתני לעולם אינה גובה אלא מני' אבל מיתמי לא:
(לד) אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים. קשיא לי טובא דמהכא מוכח דמחזיקין בנכסי קטן ואינו יכול לומר כשיגדיל מפני שהייתי קטן ולא הייתי יודע בעניני אבא לא מחיתי והכי משמע נמי ממתני' דלקמן דתני האפוטרופסין אין להן חזקה דמשמע דוקא אפוטרופסין אין להם חזקה בנכסי היתומים משום דידיעה מילת' דבאפוטר' אתי לידי' הא אחר דלא ידיע מילתא דבאפוטרופסי אתי לידי' אית לי' חזקה בנכסי יתומים. ובפ' המפקיד אמרי' ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב בנכסי קטן דמשמע הא רחוק מורידין. אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל והכא היכי אמרין דמחזיקין ואין לחלק ולומר דוקא בשהתחיל להחזיק בעודו קטן לא הויא חזקה אבל אם התחיל להחזיק בפני האב וגמר בחיי הבן הויא חזקה שאין טעם לדברים הללו. שהאב לא הי' למחות מפני שלא החזיק שלש שנים בפניו והבן מפני שלא ידע א"כ למה תהי' חזקה ונראה לי לתרץ דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטן. והאי דאמרי' הכא בפני הבן שתים כגון שהי' הבן גדול ואע"ג דאמרי' בפ' שבועות הדיינין ובפ"ב דכתובות כל גדול במילי דאביו קטן הוא. הנ"מ בטענת דעלמא כגון שטעון מנה לאבא בידך אבל שהניח לו אביו יודע הוא יפה כיון שהוא גדול שא"כ אין לך חזקה בעולם שסת' הקרקעו' ירושה הן לו ולא מקנת כספו. ומתני' דתני האפוטרופסין דמשמע הא אחר יש לו חזקה עלה בדעתי דל"ג לי' דבגמרא לא מפרש בה מידי והוה ליה לתלמודא למיהוי עלה פשיטא כדדיק בכולהו וכדשני נמי לא מפרשי לה. אלא משום דכתוב בכולהו סיפרי אית לן לפרושי דלאו בניכסי יתומים קאמר אלא כגון שהלך ראובן למדינת הים ומינה שמעון אפיטרופא על כל נכסיו דהאי נמי מיקרי אפיטרופוס כדתנן בנדרים האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מיכן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה כו' ואי קשיא אמאי מידחקי' למשמע מרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן אטו לא ידעי' מכמה מתני' ומכמה מתניית' דמוקמי' אפיטרופא ליתמי ואי אמרת ההוא אפיטרופוס איכא לאוקמי כגון שמינהו אבי יתומים אבל בית דין לא שמענו שמורידין אפורטרופא על היתומים אי לאו רב הונא דשמעי' לה מיני'. והא תנן בגיטין. אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע. מינוהו בית דין לא ישבע. תשובה אי לאו רב הונא הוה אמרי' דמורידין אפוטרופוס על היתומים בין קרוב בין רחוק ולא חיישי' שמא יחזיק מפני שהדבר ידוע שבאפוטרופסית באו לידו ולא חיישי' שמא ישכח הדבר ולעולם מחזיקין בנכסי קטן אבל השתא דאמר רב הונא דאין מורידין קרוב דחיישי' שמא ישכח הדבר. ויחזיק בהן מחמת ירושה. ולרחוק לא חייש ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן ואע"פ שאין ידוע שבאפטרופסו' באו לידו:
(לה) כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם. מה שכתבתי במה"ק שאם הי' רוצה הי' מתרץ לו כי תניא ההוא בלוקח בלא שטר דלית לי' קלא אינו נראה לי דשאני דין לוקח דיהיב זוזי מבעל הקרקע דודאי גבי בעל הקרקע אמרי' וכולן בשטר אבל בעדים לא מפני שהוא בעל הקרקע והוא בוטח על שלו וסומך בלבו שבכל שעה שארצה אתבענו בדין ויתנו לי הקרקע והפירות ואינו חוקר אצל ב"א שאכלו שדותיו הילכך בשטר דאית לי' קלא הויא חזקה ובעדים לא. אבל לוקח דיהיב זוזי דרכו לחקור כדאמר רב במוכר שדהו בעדים. והאי נמי לוקח הוא והילכך אם בעל הקרקע מכרו בעדים אין לך מחאה גדולה מזו והי' לו לחקור ולידע ולהיזהר בשטרו ואם לא חקר איהו הוא דאפסיד אנפשי':
(לו) ע"ב פיסקא אבוה דשמואל תני שותף אין לו חזקה וכ"ש אומן. פי' שותף דלא הוה שייך בפלגא והשתא מחזיק בכולי' אמרי' דלא הויא חזקה משום דהוה שייך בפלגא. אומן דשייך בכולי' דהא כל הכלי נתנו לו לתקנו ולא כ"ש דלא הויא חזקה כיון שבאומנו' בא לידו:
(לז) השותפין כו' לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשוי' ליטע כשדה העשוי' ליטע. פי' להכי קרי לי' כיורד ברשות שאילו הי' כיורד שלא ברשות אע"פ שהיא שדה העשוי' ליטע אין לו חלק בפירות אלא אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ואי אמר נוטע נמתין עד שיגמר הפרי ונחלוק הפירות אין בעל השדה שומע לו אלא נותן לו כפי מה שהי' נותן לשאר פועלין ומסלקו. והכא שקול מיני' פלגא בפרי ואינו יכול לסלקו בדמים דהו"ל כדין אריס שיורד ברשות וחולק עמו בפירות. והפירות הגמורין הוא קורא שבח המגיע לכתפים ועוד לכך קורא אותו כיורד ברשות כדי שלא לחלק בין שדה שאינה עשוי' ליטע לשדה העשוי' ליטע. שהיורד ברשות דינו שוה בכל שדה בין עשוי' ליטע בין אין עשוי' ליטע לחלוק עמו הפירות כיון שברשות הורידו:
(לח) השותפין מחזיקין זה לזה. פי' כשני נכריים חשבי' להו והילכך מחזיקין זה על זה. ומעידין זע"ז פי' באותה עדות מיירי שמגיע הנאה לו ולחבירו. כגון שיצא עלי' ערער כי ממנה נגזלה או מכרתם אותה לי ומביא עדים בדבר וראובן השותף מעיד הוא ואחד על אותם העדים כי הם גזלנין ופסולין לעדות ומבטל עדותם. וקאמר שמואל דאע"ג דלעצמו אינו נאמן על חבירו נאמן והוא מפסיד חלקו בעדותם וחברו אינו מפסיד דלגבי חבירו הן פסולין. דלגבי דידי' הן כשרין שלא כל הימנו לפוסלם ואקשי' לי' ואמאי נוגעין בעדותן הן אע"ג דלגבי קרוב פלגי סהדותא ואמרי' אע"ג דלגבי קרוב לא מהימנינן לגבי רחוק מהימן לגבי דידי' דהוא נוגע בעדות ומכוון להנאתו כי היכי דלדידי' לא מהימנינן לי' לחברי' נמי לא מהימני' דכל מאי דמסהיד להנאתו מכוין. כגון שמעון אחיו של ראובן שקנה שדה בשותפות עם לוי אינש דעלמא ובא יהודא ומערער ומביא שני עדים ששמעון ולוי מכרו לו זה השדה ובא ראובן ואחר והעידו על עדי יהודא כי הם גזלנים ועדותן בטלה על שמעון אחיו אינו נאמן להעיד ומקבלין עדי' אבל על לוי נאמן ופלגי' סהדותי' דלראובן ומהימנינן לי' על לוי אע"ג דלא מהימנינן לי' על שמעון הת' משו' דל' הוי נוגע של' יקרא נוג' אלא כשמתכוין להנאתו אבל בעבור קרובו גזירת מלך היא שלא נאמיננו ואנו מאמינין אותו על הרחו' אבל כשמעי' על עצמו ועל אחר כמו שלעצמו אינו נאמן גם על האחר אינו נאמן שכל מה שאמ' מפני שמתכוין להנאתו ואין אנו מאמינין אותו אף על הרחוק ודוקא כשמגיע לו הנאה אינו נאמן. שיצא הערער על כל השדה אבל אם המערער אומר כי שמעון שותפו מכר לו חלקו או בעל חובו יבא לטרוף חלקו בחובו ומעיד ראובן לפסול עדיו נאמן הוא שכיון שאינו נפסד הוא בערעורו של זה לא הוי נוגע ולא אמרי' כיון דשותפי' הוה דילמא שום דינא אית לי' עילוי' ומש"ה בעי דתיקום ארעא קמי' דליגבי מינה דלכולי האי לא חיישי'. ונעשין שומרי שכר זה לזה כשני נכרין דעלמא דאמרי חד לחברי' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ולא אמרי' כיון דשותפות נינהו אגב דינטר דידי' נטר נמי דחברי' ואין דעתו בעבור שכר שאף אם לא ישמור חבירו למחר הוא ישמור מפני שיש לו חלק בו ונמצא שאין שמירתו בשכר אלא בנדיבות לב כשומר חנם ולא יתחייב בגנבה ואבידה קמ"ל:
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קכו. שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה. ודוקא דאית בה דין חלוקה וקא נחית לה לכולה כדמוקים לה לקמן. וקי"ל כוותיה, דהא רבינא דהוא בתרא טרח לקמן לתרוצי מימריה:
קכז. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה. מחזיקין זה על זה, כדאמרן. ומעידין זה לזה, במידי דמסתלק מיניה וקנו מידו. והוא דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה. והוא דהוי תחלתו וסופו בכשרות כדבעינן למימר קמן (מג,א סי' קל). ונעשין שומרי שכר זה לזה, היכא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר (כדלקמן בבא בתרא מג,ב):
קכח. רמי ליה רבא לרב יהודה במערתא דבי בר זכאי מי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי למימרא דאין לו חזקה. ואסקיה רבינא הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה. יש לו חזקה, דכיון דאית בה דין חלוקה איבעי ליה לשותפיה למפלג בהדיה, ומדלא פליג בהדיה וקא שביק ליה לכולה ש"מ מיגר אגרה לכולה מיניה. והא דלית בה דין חלוקה. אין לו חזקה, דיכיל למימר האי דלא פליגנא בהדיה משום דאין בה [דין] חלוקה הוא, והאי דשבקתיה למיכלה שני חזקה אדעתא דאוכלה אנא נמי שני חזקה אחרניאתא. והיכא דנחית לפלגא, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. מיהו כיון דאוקמינהי רבינא לתרויהי בדנחית לכולה, ומשמע דכי אית בה דין חלוקה ונחית לכולה הויא חזקה משום דשבקיה למיחת לכולה, מכלל דכי נחית לפלגא אע"ג דאית בה דין חלוקה נמי לא הויא חזקה ואפילו לפלגא, דאי לכולה מי איכא למאן דאמר דהויא חזקה:
קכט. גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי אילימא דאין לו חזקה לימא שותף אין לו חזקה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. כלומר הא קמ"ל נמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים, והם ענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף, דאע"ג דגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שיימינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה ולא שקיל חולקא בפירי, אי הוי שותפא בגופה דארעא הוה ליה כיורד ברשות ונוטל חלק כחלק חבירו אפילו בענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף, כדין שתל היורד ברשות לשדה חבירו ונטעה על מנת לעבוד את השדה בכל שנה וליטול מחצה בפירות, כדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קט,ב) באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תולתא, ואמרינן נמי (שם) קופא סביא פלגא כדפרישנא התם. וכן דינו של שותף היורד לשדה של שותפות ונטעה שלא ברשות ליטול בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, דאע"ג דגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות קא מפליג בפרק המקבל (שם קא,א) בין שדה העשויה ליטע לשאינה עשויה ליטע, הכא גבי שותף ליכא לפלוגי, אלא אידי ואידי כשדה העשויה ליטע דיינינן ליה. ולאו למימרא דדיינינן ליה כיורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, כדאמרינן התם אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, דהא אמרינן הכא דכיורד ברשות דמי, אלא הכי קאמרינן, דלא תימא האי דחשבינן ליה כיורד ברשות דוקא בשדה העשויה ליטע אבל שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע חשבינן ליה למימרא דכיורד ברשות דמי.
ואגב אורחין שמעינן נמי מינה דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אינו נוטל בשבח המגיע לכתפים, אלא שמינן ליה שבחיה לפום מאי דאשבח בגוה, ולית ליה זכותא בגופה דארעא, וכי אשבח ארעא בתר הכי ממילא ברשותא דמארה הוא דשבחא. ודוקא היכא דלא פלחה לארעא בתר נטיעתא עד דאפיק פירי, דא"כ שיימינן ליה שבח עבודה, בשדה העשויה ליטע כדינה ובשדה שאינה עשויה ליטע כדינה, דאע"ג דהשתא ודאי נטועה ועומדת, כיון דאכתי לא גלי מארה אדעתיה דניחא ליה בגויהו דהני נטיעות, אכתי כולה מילתא כשדה שאינה עשויה ליטע שיימינן לה:
שיטה מקובצת
אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה: פירוש שאף על פי שאין לו לירד אלא לחציה בלבד והא חזינן דקא נחית לכולה אפילו הכי כיון דאית ליה בה פלגא לא הויא ליה חזקה בכולה דאיכא למימר כיון דאית ליה בה פלגא לא קפיד עליה חבריה ושבקיה למיחת לכולה ושקיל בכל שתא פירי דפלגא דיליה וכל שכן אומן שאין לו חזקה שהרי יש לו דרך להיות הכלי כולו בידו ולא מצי אומן למימר ליה אי לאו דזבינתה מינך מאי בעי גבאי. שמואל תני אומן הוא דאין לו חזקה לפי שיכול בעל הכלי לומר לו לתקנו נתתיו לך אבל שותף יש לו חזקה לפי שיכול לומר לו כיון שאין לי בה אלא חציה למה הנחת אותי שארד לכולה אלא שלקחתיה ממך שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה. ואקשינן ומי אמר שמואל שותף אין לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי וכיון דכיורד ברשות דמי אמאי מחזיק והא אמרת כי דרכו של שותף לירד בחלקו של חברו וכיורד ברשות דמי. לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא. אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא הא דנחית לכולה מחזיק דאמרי ליה להאיך אמאי שבקתיה למיחת לפלגא דידך אלא משום דזביני זבנתיה ניהליה ואי משום דהוה שותפך הוא דשבקתיה למיחת לפלגא דידך איבעי לך למחולי הא דנחית לפלגא לא מחזיק ביה ולא מצי אמר ליה כבר פלגינא בהדך ושקילנא ליה להאי חולקא דבידי בחולקאי ואחזיקנא ביה משום דאמר ליה חבריה אכתי לא פליגא ולא אתברר חולקא דידי מחולקא דידך והאי דאכלת את הך חולקא משום דאכילנא אנא נמי חולקאי חולקא אחרינא וקמה לה אכילה כנגד אכילה אבל חולקאי דארעא אכתי לא ברירנא להו ואכתי שותפי אנן בהו. ואמרי לה להאי גיסא הא דנחית לפלגא מצי אמר ליה מדשקלת את פלגא ושקילנא אנא פלגא שמע מינה דקפדינן אהדדי הילכך האי דשקילנא אנא להאי פלגא ושקילת את להך אינך פלגא בתר דפלגינא להו לחולקי ודקדיקנא להו לחושבנא ואתברר כל חולקא מינייהו ושקילנא אנא האי חולקא ואחזיקנא ביה ושקלת את האי חולקא ולא מצי האיך למימר אכתי לא פלגינא בהדך ולא אתברר חולקי מחולקך אבל אי נחית לכולה מצי אמר ליה האי דנחתת לכולה לאו משום דזבנת ליה מינאי היא אלא משום דלא קפידנא אהדדי ולא הויא ליה חזקה. רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה היכא דאית בה דין חלוקה אית ליה חזקה דמדהוה ליה למפלג בהדיה ושבקיה למיחת בכולה שמע מינה זבוני זבבה ניהליה ואחזיק בה והא דלית בה דין חלוקה לית ליה חזקה דמצי אמר האי דלא פלגינא בהדיה משום דלית בה דין חלוקה ולהכי שבקתיה למיחת בכולה ובכל שתא ושתא הוה שקילנא מיניה פלגי פירי ומשום הכי לית ליה חזקה עד דמפיק שטרא או ראיה דזבנה מינה. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.
שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה: ואם תאמר מנא לן דילמא בשאר אריסי קאמר שיש להם חזקה ולא באריסי בתי אבות ולפי הספרים דגרסי למימרא ולא גרסי לאו למימרא ניחא דסלקא דעתך דמילתא דשמואל לא אתמר אלא לענין זה ולא אצטריך לאשמועינן אלא חזקה ומשום חזקה נקט כיורד ברשות ומדמה שותף לאריסי בתי אבות. תוספות הרא"ש ז"ל.
לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע נראה שרבינו חננאל ז"ל פירש לצדדין נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו ונוטל זה היורד בה בשדה שאינה עשויה ליטע. וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום. וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ור"ש ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ בפרק קמא דמציעא: ומכל מקום קשה דבכל הספרים גרסינן ובשדה כו': ככתוב כאן בתוספות. ושני הלשונות שפירשתי פירש שם רבינו חננאל ז"ל כמו כן ודקדק ליישב הא דאצטריך למימר תרווייהו דחד קאי לאותו שירד בשדה אחר וחד קאי לחברו שלא ירד ולא טרח בו וזה לשונו: מדלא קאמר שמואל אין לו חזקה אלא אמר שותף כיורד ברשות דמי שמע מינה שחולק השותף היורד עמו אפילו בשבח המגיע לכתפים כמו הענבים העומדות ליבצר וכיוצא בזה דאמר חולק השותף היורד עמו במה שיגע זה והשביח בגופו וגם בכתפו בשדה השותפות אף על פי שהוא לא טרח כלום ואם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות שלא לומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה עשויה ליטע אלא שנוטל בשבת בו משום יציאה דחשיב כיורד ברשות ליטע אף על פי שאינה עשויה ליטע. עד כאן לשונו. ואין לדקדק שיסבור כפירוש רש"י דשמעתין ממה שפירש כמו בשבח ענבים העומדות ליבצר המגיע לכתפים דלא פירש בו משום דלא צריכי לארעא אלא מטעם אחר מפרש למה קורא אותם מגיע לכתפים אפילו הם פגים או בוסר לפי שסופן ליבצר כשיתבשלו אז ישאם בכתפיו. עד כאן.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמשמע לן דשותף אין לו חזקה משום דכיורד ברשות חברו לשם שותפות דמי ולימא שותף אין לו חזקה. אלא אמר רב נחמן הא קמשמע לן שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. פירוש קיימא לן היורד לשדה של חברו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והכא כיון דכיורד ברשות דמי שמין לו ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל בשבח המגיע לכתפים עם ההוצאה שכיון שברשות ירד נוטל ההוצאה וידו על העליונה ואם היה שם שבח שכבר הגיע לכתפים נוטל גם מן השבח שהשביח בחלק שותפו כמו שנוטל האריס אבל אם לא הגיע לכתפים אין לו אלא הוצאה וידו על העליונה אבל שבח לא לפי שאינו כיורד ברשות לשום אריסות אלא כיורד ברשות לנטעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותפות הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפים עדיין לא נתברר אצלנו כהוגן וגם הפירוש שפירשה רבינו חננאל ז"ל אינו נכון אצלנו. ע"כ.
הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותם הן: קשיא לי לשון נוגעים בעדותם דקאמר דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ולא נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחברו ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות וכשמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו כן נראה לי. הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו. והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש אלא להגדיל תורה ולהאדיר ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה דלא מדין ודברים קנו אלא מגופה של קרקע קנו מידו וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה